ביום מן הימים אלך לי לטיול קצר,
לעולם קשה, עולם אכזר;
ושם אשתהה, טיול מתמשך,
אטבול לי בסם, בו אשתכשך.

אצא לשחיה באוקיינוס לא נודע,
אולי אמצא בו אמת, פנינה ורודה;
אולי תגלה לי האהבה את סודה,
אעמיד פנים ואומר לה תודה.

אטפס על הרים קשים וקרים,
אראה מראות, אחזה בדברים;
ובשלג הצח אעשה משכני,
היקיצה הכואבת תהיה מבחני.

אז ארעוד, גם אפחד,
מהשפעות הכח האחד;
זה שמגלה, זה שמשלה,
זה שגורם שבדימיוני אבלה.

ומציאות אחפש ולא אמצא:
פתח אור, נקודת מוצא.
החשיכה העוטפת סוגרת עליי מסביב,
הגיע החורף, אין כבר אביב.

והטיול הקצר יהפוך למוזר,
הבטיח רבות הוא, ולא עזר.
כלאני בתוך סיוטים ארוכים,
דמיוני אחזני, הרקיע שחקים.

זהירות- אוסיף ואומר:
זה מסע שמתחיל אך לא נגמר.
מי שיעלה על רכבת השדים,
ירוויח בסוף רק סבל ופחדים!