א

עידן ועידנים ישן אדם בגן-העדן עד שהתעורר.

זמן אין קץ שכב, עירום, על העשב הרך מתחת לעץ אדיר, חולם את
חייו בגן העדן. בחלומו, היה הגן בהיר, ירוק ובתולי - עצים
ושיחים, דשאים ועשבים שוטים צמחו גדלו באין מפריע. יחידי שהה
אדם בגן שבחלומו, אך לא בודד. נלוו אליו צעירים, בתוליים
כמוהו, מכל המינים והסוגים. ארי וזברה, שועל וארנבת, עיט ודרור
- כולם שיחקו יחד בחלומו, חסרי דאגה, שועטים, מדלגים, לוחמים
בדרכם הנלהבת של צעירים, לא הורגים, לא מתים, לא נולדים. כולם
חיו יחד בחלומו הנצחי של אדם בגן העדן. עד שהתעורר.  

משהו גרם לו להתעורר. לאט החל להקיץ, בהדרגה. תחילה בתחושת
מגע, דגדוג בכף רגלו. עם המגע, השתנתה תמונת הגן בחלומו של
אדם. לפתע מבין כל גוני הירוק שבגן, נראה צבע חדש. משהו עגול
ותפוח צץ והופיע בין עליו הכהים של שיח שופע. משהו חיוור,
ורדרד. אדם התנער בשנתו, חושיו עדיין מעורפלים, עיניו עדיין
עצומות.

בשנתו המופרעת, הפך הדגדוג בכף רגלו ללטיפה לאורך השוק. משהו
הזדחל לאורך גופו, נכרך סביב לברכו, התקדם לעבר הירך. רטט
נעים, בלתי מוכר, חלף לאורך עמוד שדרתו. בחלומו, קיבל הכדור
התפוח, הוורדרד, גוון כתום עז. עתה, כמעט התעורר, נבוך
ומבולבל, משנתו הטרופה. גוף מוארך, חלקלק, החליק לאורך גופו של
אדם, נגע בחלציו. הדם פרץ לעורקיו, מתעקצץ בקצות אצבעותיו.
הכדור, מרחף לפני עיניו העצומות, גשמי וחלומי כאחד, התנפח כמעט
להתפוצץ, זוהר באדום שני.

היצור החליק והזדחל, הלאה הלאה על-פני גופו של אדם. מתעגל על
בטנו, נכרך סביב חזהו, צווארו, וכשראשו כנגד לחיו נשק לאוזנו
בלחישה במזלג לשונו. רטטו קצות הכדור התופח, לפתע פקעו ברסס של
אלף גוונים - הפרח הראשון שראה אדם מעודו. אז פקח את עיניו.

הנחש, בגופו הססגוני, הארוך, נכרך כליל סביב גופו של אדם. שתי
עיני ספיר בהו בעיניו של אדם בנצנוץ מסנוור. אדם היסב את ראשו.
לפניו התנשאה דמות נכרייה, דומה לה ראה רק משתקפת בבריכה
הצלולה במרכז הגן. דמותו שלו. אבל כמה שונה! הדמות הזרה לטשה
בו עיניה - שום חיה או בהמה בגן מעולם לא לטשה בו את עיניה.
אלה היו כחולות כשמים, כמוהם זוהרות בנצנוץ זהוב; עורה חלק
למשעי, ורוד זורח. שערה צמח רק מראשה, ארוך ובהיר, עוטה את
גופה כגלימה של אור.

אז נפגשו עיניהם, לנצח נצחים. חמימות ריצדה באבריו של אדם.
הדמות החלה לנוע. תחילה לאטה, לאטה, זרועות מורמות, חלקות,
סובבת על עקבה, ירכיים, שוקיים ארוכות, חטובות, נעה סביב,
מעיפה שערה לכל רוח כהילה של זהב. אחוז כישוף בהה בה אדם, אסור
בגופו של הנחש.  
הבריה הזרה חוללה. מחול זר, קסום. הלוך וחזור, סביב סביב, עוד
ועוד מהר מהר. קלה וגמישה, רכנה ופנתה, מניפה זרועותיה הנה
והנה, דילגה ורקעה ברגליה, הניפה ברכיה מעל לראשו של אדם. ראשו
הסתחרר, פנה כה וכה אחריה, מוחו סובב עם המחול. לפתע הוסרו
אסוריו. הנחש, אחוז כישוף גם הוא, זקף את גופו במחול, נענה
למקצב. משוחרר, קם אדם על רגליו, הזדקף, נע בקצב המחול, מניע
גופו, ראשו, זרועותיו, רגליו, סובב הולך עם האישה והנחש. נעו
במעגל, כל השלושה, זה סביב זה, שלוש בריות מחוללות בגן העדן
הבתולי של אדם. אז נכרך הנחש סביב גוף האישה, רקם את גופה
העירום בעורו הססגוני. לבו מתחמם למראה, הושיט אדם זרועותיו,
שואף להיות במקומו.

עוד ועוד נמשך המחול. חווה מרימה זרועותיה, הנחש משובץ על ראשה
כנזר, ענק סביב לצווארה. הושיטה זרועותיה אל אדם והוא נמשך
אליה, מתקרב עוד ועוד, פורש זרועותיו, נכרך בזרועותיה. יחד
מחוללים כגוף אחד, איש ואישה והנחש כרוך סביבם יחד מאחד אותם
לאיש אחד. עוד ועוד, מהר מהר עם הקצב מתאחדות נשימותיהם,
גופיהם תומכים זה בזה. עוד סיבוב, והם גולשים נופלים צונחים על
העשב הרך, עליו בילה אדם עידן ועידנים בשנת חלומו הבתולית.

הם לא ראו איך השתנה הכול סביבם. בינות לירק העלים צמחו ועלו
פרחים מצבעים וצורות שונים ומשונים, בוערים באדום, בכתום,
בצהוב, בסגול
ולבן. צעירי הגן גילו משחקים אחרים, משחקים ללא אותה תמימות
חסרת מטרה וכיוון. עתה היו המשחקים לוהטים, אכזריים, משחקי
מאבק לשרידה וקיום, משחקי אהבה ומוות.

ב

"איפה היית כל חיי?" שאל אדם כששכבו שבעי אהבה, רכות חדשה עולה
בלבו.
"מאז ומתמיד הייתי כאן," ענתה חווה בקול רך ורענן כפי שהיה
העשב פעם. "לא היו בך די חיים לראות אותי."

החום נתלה באוויר מעל לגן. תשוש, שקע אדם בתרדמה חדשה. בחלומו
השתנה הגן. כל הירוק נעלם, כל הפריחות קמלו, השירו כותרתן.
במקומן צצו ועלו כדוריות נוקשות, לבנות - כדוריות הפרי. שמש
צהובה, לוהטת, בהקה בשמים מולבנים. גבעות קטנות, עגולות, צצו
ועלו מכל עבר מסביב לגן, עומסות את אווירת השלווה לתחושה של
ציפייה מרוגשת.

צריחה פילחה את האוויר התלוי בחלומו של אדם. הוא פקח את עיניו.
לילית חומה, גדלת כנפיים, ריחפה מעל לראשו בשמי ערב קפואים,
כבדים. עיניה הגדולות, החומות, רומזות לו לקום. עמד על רגליו,
כבדות ומבוכה בכל אבריו. הרים את עיניו. על סלע לבן, שטוח,
ישבה דמות גדולה, לבנה. מוכרת וזרה כאחד, דומה לבריית ההוד אתה
חולל את מחול האהבה הראשון, אך כמה שונה ממנה! העור הוורוד,
הזורח, הפך לבן עמום; השיער הבהיר כהה, אסוף וקשור על ראשה.
ישבה בכבדות, גופה הקל, הגמיש, תפוח מעבר לכל ממד וצורה, בדומה
לאותן כדוריות נוקשות שצצו בין שיחי הגן!

"חווה, חווה! מה עשית לעצמך?" קרא, מופתע ונבהל.
חייכה אליו, חיוך מופנם, סודי ושלו. נצחית נראתה לו, יושבת
ומחכה, יושבת ומצפה לנסתר, לחבוי. עיניה הכחולות כהו, עמוקות
ושלוות, מבטן פנימה. מתוכן עולה ניצוץ, קורץ, קורא לו לצלול,
לשקוע בתוך בריכות-עיניים, אל תוך עמקי נשמתו. ניסה לעמוד
בפניה, לשמור על יישותו הנפרדת ולא יכול. עצמה כזאת באותו גוף
יפהפה, שברירי! מבטה גבר עליו, והוא צנח לארץ, שכב לנצח על
צדו, גבו כפוף, ברכיו משוכות אל סנטרו, בתנוחה עוברית של
ציפייה.

ג

קרקור צרוד קרע את הדממה, עורר את אדם מתוך תדהמתו אל המראה
המחריד ביותר שחזו עיניו מעודו - אפלה גמורה.

הלילה הראשון ירד על גן העדן מבלי שידע את משמעותו, מאין בא,
איך יסתיים. החושך אפף אותו כקטיפה כבדה, מחניקה. השמים
שחורים, בוהקים כהבנה, זרועים ניצוצות חדים, דוקרניים; ביניהם
עופפה דמות כהה, ריחפה על כנפיים חשאיות, משמיעה קולות קרקור
פולח את האופל. האדמה, מקור נחמה, הייתה חמה ואפלה; ממנה צמחו
צורות שחורות, ענפים חשופים קורעי שחקים, ביניהם אלפי נקודות
אודם מרצדות באיום. קולות הלילה, זרים מוזרים, חרקו באוזניו של
אדם, מילאו את לבו חרדה ויראה.  
העורב התעופף, מרחף מעל לגבעות העגולות. ביניהן, מעבר לדמותו
הכהה, הופיע אור קלוש, מתפזר לאטו על פני השמים. כסף חיוור
השתפך על הגן האפל, הקסום. נשימתו של אדם נעתקה בקרבו. בתוך
האור הציצה קשת אדומה מאחורי הגבעות. בהדרגה הלכה וגדלה, היתה
לחצי עיגול, לעיגול שלם, כתום, תלוי באוויר. מלא פליאה הביט
אדם בגילוי חדש זה בחייו. אט טיפסו פני הקסם, עלו בשמים,
הצהיבו, החווירו, היו לכסף טהור על פני עולם מכושף. באור הקסום
עמד אדם, עירום, גבוה בחן גבריותו, המום מעוצם רגשותיו.

שוב פילח קול הקרקור את הקסם. מתחת לדמות העורב הכהה, אל מול
פני הכסף של הלבנה, הופיעה צללית שחורה. גוש גדול ושחור התנשא
באור החיוור לנגד עיניו של אדם. על סלע גדול ואפל ישבה חווה,
גופה נוטה לאחור, עורה בוהק אפרפר בזוהר הקלוש. שערה הסתור
פזור על פניה, על כתפיה, מבהיק בלחותו. רגליה פשוקות לרווחה,
ברכיה זקופות, בטנה בולטת אל הרקיע השחור. השלווה ממנה והלאה.
זעה ונעה, קולות מוזרים בקעו מגופה, גניחות ואנחות, זעקה פה
ושם. עמד אדם מזועזע, ללא ניע. צווחה בקעה את הלילה. גופה של
חווה התרומם ושקע, התרומם ושקע. אדם
הביט בה, משתאה, חסר אונים.

עוד צווחה, ארוכה, חדה. משהו צץ מבין ירכיה הפשוקות. גיששה
בידיה, מיששה עד שתפסה בגוף הבוקע לצאת. שקטה, התנשמה עמוקות,
כל כוחה מרוכז בעזרה ליילוד. "הוא יוצא, הוא יוצא," עודד אותה
אדם ללא מלים. כל תחושותיו התרכזו במאורע הצפוי, אבריו רועדים
מהתרגשות.  
לבסוף יצא הוולד, לח ומוכתם, מבהיל למראה. אספה אותו בידיים
רכות אל חיקה, הניפה אותו בזרועותיה אל מול הלבנה, אל השמים
הנוגהים. הוא געה בבכי, והיא צחקה בקול - גופו של אדם הצטמרר.
אימצה את בנה אל גופה התשוש, רכנה לאחור, שכבה אפרקדן על הסלע.
אימה של בדידות נפלה על אדם. בכמיהה הסתכל בגופם האחד של אם
וילד, אחד עם הסלע עליו ישבה האישה.

במוחו של אדם חלפו זרמו מראות כל השינויים שעברו עליו מאז
התעורר. הגן, אותו חלם עידן ועידנים, חלף ונעלם; כל הירוק,
הצעיר, הבתולי נגוז ואיננו. חבריו למשחק, בריות צעירות,
תמימות, בגרו, הולידו, מתו. והאישה, חווה, אתה חולל את מחול
האהבה, כמה היא השתנתה! והנה היא, בחיקה חבר חדש למשחק, למחול!
דחוי, מיוסר נפל אדם על ברכיו.  "קחי גם אותי אלייך, אל בין
זרועותייך! הניחי לי לנוח בחיקך, כי בלעדייך, עכשיו, לאחר שהגן
נעלם וכל חבריי למשחק הסתלקו, גם לי אין חיים. הניחי לי להתאחד
עמך, חוותי, עם הסלע, עם היילוד שבזרועותייך!"  

הלבנה זרחה, האדמה נשמה לרווחה, כאשר הושיטה אליו האישה את
זרועה זרוע אחת בלבד הושיטה לו.