הגעתי, אוף, אין לי אויר לנשימה, אני לא זוכרת איפה קבענו,
בכניסה או ליד הקופות. אין זמן עכשיו להתחיל ולחפש את הפלאפון
שלי בתיק המתפקע, אני פשוט אחפש בשני המקומות. כמה אנשים? מי
אמר שאין תרבות בארץ? לא, את לא בקופות, אני אגש לכניסה. אני
כולי מזיעה, מה חשבתי לעצמי כשהתלבשתי, שאני יוצאת לנופש
בסיביר... חם ויבש בגרון, טוב, לפחות לא איחרתי. איזה רעיון
מטופש היה לצעוד כל הדרך לתאטרון וחישוב הזמנים היה פשוט מביך.
הייתי ממש צריכה לרוץ כל הדרך רק כדי לא לאחר. לחשוב שפעם
הייתי אלופה בלקבוע לוחות זמנים כמדריכה בתנועה. הצצה במפה,
חישוב קצר של כמות האנשים, הגילאים ומזג האוויר והרי לכם שעת
סיום מסלול מדויקת. לא, אין זכר לאותה מדריכה היום, צעדתי לכאן
בבהלה של חניך שאבדה לו השיירה והוא בטוח שלא ישימו לב וייסעו
בלעדיו.
הנה את. אני אנופף לך, שתבחיני בי הקטנה בנחיל האנשים, אה ברור
שכבר שמת לב, שום דבר לא חומק מעינייך, אפילו גמדה קטנה כמוני.
איזה יפה את ומטופחת. עומדת מוגבהת מכולם. מוקפדת. צבא השערות
שלראשך דרוך כבמסדר. חולצתך לבנה-מכופתרת והמכנסיים
אפורים-מחויטים שנמסים על ידי שרשרת החרוזים האדומה שלצווארך.
אני מרגישה כמו סמרטוט לידך. סחבה שהרגע סיימו לנגב אתה ניגוב
אחרון של הבית והיא נתלית לייבוש על חבל מוגבה. את מחייכת,
מסתירה כעס, ממני לא הצלחת אף פעם להסתיר דבר. את מנומסת אליי,
אני לא ממש מצליחה להקשיב לך כי בדיוק עכשיו גרוני היבש
ושלפוחית השתן שלי מתקוטטים כשני ילדים קטנים ומעצבנים. ההגיון
אומר שיש לטפל ראשית בענייני השלפוחית ובעודי רצה לשירותים אני
מציינת עצמי לשבח על שזו הפעם הראשונה הערב שאני פועלת על
פיו.
הנה אני מתיישבת, אהח איזה כיף. אני נשמעת כמו אשה זקנה. שוב
את מדברת אלי, שוב אני לא מצליחה להקשיב הפעם כי מפיך נודף ריח
רע מן הסיגריה האחרונה שעישנת. אני נגעלת ממך, ברור שלא אומר
לך דבר וגם הבעת פניי לא תסגיר. איי! איזה חוסר רגישות, אני
אומרת לך בלחישה, שהאשה מעברי השני כל הזמן תוקעת את מרפקיה
בצלעותיי בתנועות מגושמות, כמי שמנסה לעורר את תשומת לבי. לא,
אני לא אגיד לה כלום, זה מביך אותי. סוף סוף האור כבה, ההצגה
עומדת להתחיל, אפשר להשתתק, איזו הקלה. טוב, זה כבר יותר מדי!
האשה עם המרפקים ממשיכה לנהל שיחה עם האשה הצעירה שלידה, את
מפנה את מבטך המפורסם לעברן, את זה שאף אחד עוד לא שרד, אבל
למרבה ההפתעה הן פשוט מתעלמות. עכשיו זה כבר מסקרן, אני נוזלת
אל תוך הכיסא ומטה אוזן לשמוע את תוכן השיחה.
"על הבמה יושב אדם ליד שולחן וכותב. הוא נראה מרוכז. הוא לבוש
מדים. לשמאלו, מבנה הנראה כסככה ומאחוריו עץ עם פריחה ורודה."
דממה שוררת על הבמה, דממה שוררת בתוכי, האשה עיוורת וגם אני
כמוה מתמסרת לתיאורים הנעשים בדייקנות, חושפים כל כך הרבה
דברים שהיו נעלמים אילולא נאמרו בקול רם. הם גורמים לי לצחוק
ולבכות. מוצאת פיסת טישו ישנה בתיק המבולגן, אלה הרגעים בהם
אני מודה על אי הסדר שבי. "תשע בערב" מכריז קול מהתיק של האשה
שלידי.
ההצגה נגמרה. אני לא במצב תקשורתי, אני מהורהרת וקר לי. אני
פשוט רוצה שתלכי, אין מילים בינינו עכשיו. אני נעמדת בתחנת
האוטובוס לבד, רגליי על אבני השפה, ריי צ'ארלס שר רק לי דרך
אוזניות, צמרמורת מרעידה את גופי, ואני שומעת קולות מן התהומות
שבי. פתאום משב רוח חם של גוף אדם מכה בי, זוג מבוגר נעמד קרוב
אליי, קרוב מדי, אוחזים יד ביד בתנועת אונגז'ה כמו שסבתא שלי
לימדה אותי כשהייתי קטנה. היא לבושה בהידור מוגזם שמתאים אולי
לבמת האופרה ולא לתיאטרון הישראלי. שמלת נשף מבד סאטן כחול
עליו רקומים פייטים וחרוזים נוצצים בדגמים מתפתלים. הוא גבר
נאה לבוש בחולצה לבנה בוהקת ומכנס כהה. היא אוחזת מקל והוא כלב
נחייה. עוד מעט יעבור אוטובוס, האשה תזנק לכביש בכדי לסמן לו
לעצור, אנשים בתחנה יחזירו אותה למדרכה בזריזות ויסבירו שהוא
עבר בנתיב שממול ויציעו לה את מבטם, אני אזדעזע ממה שהרגע הזה
יגלה לי על עצמי. כשאהיה על האוטובוס תנועתו תשחרר את הדמעות
העצורות, העיר תעטוף אותי בצבעיה שיתערבלו זה בזה, אורות
ראשונים, ראיה מטושטשת. כשאחזור הביתה אשרטט לעצמי את תמונת
עשר שנות חברותינו. בקול רם.  
לקופסה השחורה מאזינים רק אחרי התרסקות, אני חושבת. ועיוורון,
עיוורון הוא חוזה שנחתם בין שני אנשים.

עברו שנים מאז, אבל הקושי רק גבר. עכשיו אני נושאת לבד על
כתפיי את האור המונח על גופי, מרגישה מאוימת מידיעת המבט
המוחזר אליי ואין אותך שתחבקי את כל האור ולא תראי דבר, גם לא
את עצמך.