"אל תהיי בפאניקה", אמר החתול וחייך את החיוך המעוות שלו.
"הכל יהיה בסדר עכשיו, את יודעת. את בסדר?"
"אהיה עד שתעלם שוב, משאיר את החיוך החולני שלך, אותו חיוך
שצמא לדם" מלמלתי, ממתי אני ממלמלת?
"אני בסדר, טוב?"
ואז הוא שתק והסתכל עליי, הוא כבר לא חייך.
למה אני מדברת לחתולים? דולפינים למשל הרבה יותר אינטילגנטים
אבל אני מדברת לחתול טיפש, ואפילו זה לא. אני מדברת לעצמי
וממלמלת לו שקרים, כאילו הוא האדון שלי, מפילה הכל על החתול,
אבל מה הוא אשם? הוא ג'ינג'י.
"אתה... אתה לא..." גמגמתי. שוב. אני לא מבינה את זה.
הוא אינו אמר דבר והמשיך להסתכל אליי.
לא השתגעתי עדיין, באמת.
זאת לא סכיזופרניה או כל מחלת נפש אחרת שהרופאים מנסים להדביק
לי.

התחלנו לצחוק. סתם ככה,
או שאלה הפטריות המוזרות האלה.

כבר לא אכפת לי.

אני חייכתי והוא המשיך לצחוק. חתולים לא צוחקים, במיוחד לא
הוא.
הוא, הוא רק צוחק עליי.
נכון?
"נכון?!"
"מה קרה?" החתול הסתכל עליי בפליאה.
הוא לא יבין.
אני עדיין מדברת על החתול? אל החתול?
לא, כבר לא. הכל אצלי.
נכון, תמיד אמרו שהכל, כל הבעיות, הן אצלי. בגללי. במוח ש ל
י.
כמובן, להאשים אותי כל-כך הרבה יותר קל!
"נכון?!"
"יקירתי, אם רק תסבירי לי..." אמר לי החתול, כבר אינו מחייך.
כל דבר שהיה יכול להאמר כבר נאמר.
ועכשיו רק נותר לי
לאכול את הפטריות הרקובות האלה ולשתוק.
ילדות קטנות לא צריכות לדבר עם זרים.
אבל בעולם המעוות, במציאות, שום דבר לא כמו
שהוא צריך להיות.

אני לא משתגעת, רק פתחתי את העיניים, ונכנס קצת אור.