כולנו היינו שם. ינון, אמא, איילי, אתה ואני. אפילו סבתא היתה
שם מסיבה לא ברורה.
עמדנו ברחוב בבניה בפרברי פריז, בין שדרת עצים לכביש עמד טלפון
ציבורי, ואני נישענתי עליו. כולם היו מתוחים מסביבינו וגם אני
הרגשתי בחוסר שקט הזה. פתאום יד חמה וגדולה הונחה על כתפי
ואמרת : "עזבי, זה כבר יסתדר, לא יעזור שגם אנחנו נילחץ, הרבה
זמן לא דיברנו, אני כאן לזמן קצר, בואי ננצל את הזמן הזה לשוחח
מעט כי לאחר מכן,שוב, אני חייב להיעלם."
היית כל כך רישמי וחשוב.
כל כך ייצוגי, וכל כך חם מנגד.
לרגע עצרתי, קצת המומה, ואז, בטבעיות מפתיעה פשוט דיברנו,
סיפרתי לך על החברים, על הלימודים, על אמא ובכלל, כשברקע נשמעו
מפעם לפעם צעקות מבוהלות.
הייתי כל כך מאושרת, הרגשתי מן צמרמורת חיובית, שמשהו טוב מציף
אותי, שוטף אותי מלמטה עד למעלה ולא פוסח על שום חלק קטן,
שדמעות שמחה עצורות בעיני, וכל גופי צועק בעוצמה, סוף סוף אתה
כאן!
ככל הנראה ידעת על מה דיברת, כי במהרה אכן נעלמת ולא שבת לי
יותר. יש לי עוד כל כך הרבה לספר לך ואתה פשוט הולך.
אני רוצה להתייעץ, ולשאול לדעתך אבל אתה לא נימצא.
בכל לילה אני מתפללת בליבי שאולי תשוב לבקר אותי, ושהפעם גם לא
תיעלם כך פתאום. לא תיעלם לעולם. שפשוט תהיה שם.
שתחבק אותי, שתעיר אותי בבוקר, שתסיע אותי לרכבת, שנריב ושנכעס
ושנאהב.
אני כל כך רוצה שתהיה לי, אבא.
לא בשביל אף אחד אחר, פשוט בשבילי, בשביל שיהיה לי אבא, אבא
שלי יקר.
לא כי איילי לא ראה אותך, לא כי אמא מזדקנת לבד, ולא כי לינון
אין דמות גברית כמודל לחיקוי, פשוט כי אני מתגעגעת. |