לאחר הניתוח הודיעו לי שאסור לי לדבר עשרה ימים!
(היה בזה משהו נחמד- הרגשתי כמו במשחק,שמעכשיו עושים הכל
בפנטומימה). לאחר מכן הגיעה אחותי והביאה לי מתנות, בילתה איתי
כמה שעות, כשהיא באה לחזור הביתה היא בטעות הלכה לאיבוד בביה"ח
והגיעה למרתף! כשהצליחה סוף סוף לצאת ממנו גילתה כי פיספסה את
האוטובוס האחרון, אז היא באה לחזור לחדרי, ובדרך גילתה שני
חתולים מדהימים! ואחד ללא יד! שהיא סיפרה לי זאת ישר הבאתי להם
גבינות, הם ישבו עלינו, הרמנו אותם, מאוד נהננו וגם הם... ואז
ידיד של אחותי בא לאסוף אותה וכמה דקות אחריי שהיא הלכה הכניסו
לחדרי אישה ערביה ענקית! שמנה וממש ענקית! אתם לא מתארים...
(אגב למי שלא יודע, בזמן שאצלנו מתלהבים מרזות אז אצלם זה
הפוך...רזה מבחינתם זה מראה חולה..יש בזה משהו...אף ע"פ שאני
עצמי רזה)

הייתי גמורה מכל היום שעבר, במיוחד לאחר 24 שעות שהיה אסור לי
לאכול... אז באתי כבר ללכת לישון, פתאום אני שומעת:
"גלגחכלכחגלחגלךג כגחלגח לךכחל" נחירות איומות!!! כולל
מילמולים!!! זאת היתה האישה שהכניסו לחדרי... לא ידעתי מה
לעשות עם עצמי! בחיים שלי לא שמעתי מישהו ככה נוחר! לישון
ידעתי שלא אוכל... אז הוצאתי כלי תפירה, התחלתי להכין צמיד
ושמתי דיסק-מן והגברתי הכי גבוהה שאפשר! ונחשו מה?
גם זה לא עזר!!! תוך כדי השיר אני שומעת קולות רקע:
"חחחחחדגךלדלגךףל" גלךחכגךלחגלכך"
לא יכלתי יותר... קיבלתי עצבים! מה שעשיתי זה חטפתי כמה גבינות
(והאחיות לא מבינות ואומרות "כמה את אוכלת") לקחתי את הדיסק-מן
ואת החוטי תפירה וירדתי לשבת למטה כמו הומלסית להאכיל את
החתולים, לשבת בספסל, ולתפור ולשמוע בדיסק-מן והם יושבים על
ברכי. ואז הצטרפו אליי עוד שניי מבוגרים בני 50 ופיתחנו שיחה
שלמה! וכל זה שאני אילמת... היתם מאמינים שלבן אדם יכולה להיות
שיחה שלמה וארוכה רק עם סימנים בידיים?!

כשהם הלכו נשארתי שם עד לפנות בוקר, כשנכנסתי חזרה ללובי
וישבתי שם קצת ראיתי שקית ביסלי והייתי כ"כ רעבה שלא יכולתי
להתאפק והתחלתי לאכול...
שם ישבו 3 ערבים וילד אחד קטן איתם, דיברו איתי קצת ובסוף
כשחזרתי לקומה שלי ישנתי במיטה בפרוזדור כי אי אפשר היה לסבול
את הנחירות האיומות! (הומלסית אמיתית, אה?!) באיזשהו שלב הקימו
אותי והעבירו אותי חזרה למיטה ואז כבר הגיע הבוקר... וכל שניה
נכנסו לחדר רופאים ואנשים ערבים לבקר את הערבייה. לא יכולתי
יותר- לקחתי את הכרית ופשוט הסתרתי לעצמי את הראש במטרה לישון
והם צחקו..

במקביל היה ילד אחד שכל פעם בא לבקר את אותה האישה... פתאום
אני שמה לב שזה הילד שאתמול ראיתי בלובי. אני והוא פיתחנו
שיחה, וכל זה שהוא לא יודע ולא מבין עברית ואני לא יודעת ולא
מבינה ערבית, ובנוסף, אני אילמת..
הבאתי לו לשמוע בדיסק-מן שלי, לקרוא בעיתון שלי, מהשוקולדים
שאחותי הביאה לי, לאורך כל הזמן הוא הסתכל עליי במעין הערצה..
לאחר ששמע שניים-שלושה שירים בדיסק-מן הוא הוציא משהו
מהכיסו... נחשו מה? מטבע של 10 ש"ח, והביא לי!
הייתי בשוק! עמדתי על שלי ולא הסכמתי לקבל וישר החזרתי לו!
לאחר מכן המשכנו להיות יחדיו, הראתי לו תמונות וכה'.. העברנו
יחדיו את הזמן, בנוסף הוא ראה תמונה שלי בארנק ומאוד רצה אותה.
רצה מזכרת ממני.. אך לא הסכמתי.
ואז הגיע השלב שהודיעו לי שמשחררים אותי הביתה.

ירדתי למטה לסדר את כל האישורים והוא כמובן התלווה אלי.
הביאו לי מרשם לתרופה ואמרו לי שהבית מרקחת נמצא במרתף... ואז
כשהגעתי לשם הילד פשוט נעלם מעיניי. כשסיימתי לקחת את התרופה
ובאתי לצאת מהמרתף לפתע בין המדרגות המטונפות הוא התייצב מולי!
והיה לו נורא חשוב לדעת אם אני הולכת, ברגע שהוא הבין (כמובן
בשפת הסימנים) שאני הולכת הוא עוד יותר הפתיע... הוא הוריד
מאצבעו טבעת, טבעת עם חץ ולב, והתעקש להביא לי אותה מתנה. לא
הסכמתי... ואז הוא הוציא שוב מכיסו את המטבע של ה-10 ש"ח ורצה
להביא, לא הסכמתי...
לבסוף הוא זרק לי את המטבע במדרגות, התקרבתי להחזיר לו, הוא
תפס ריצה, תוך כדי נופף לי לשלום וברח בטיל!!!
הייתי מאוכזבת מאד, הבנתי שהוא באמת רצה להשאיר לי מזכרת, כך
שחבל שכבר לא השאיר לי את הטבעת מאשר הכסף, שכן בטבעת יש יותר
סימליות מאשר בכסף. אח"כ שסיימתי עם כל הסידורים והמסמכים
הלכתי לחפש אותו. לבסוף הצלחתי למצוא אותו, ובשפת הסימנים
הסברתי לו שאם הוא כל כך מתעקש לא אמנע ממנו את רצונו, אך כסף
אני לא מסוגלת לקחת מבנאדם. החזרתי לו את הכסף, והוא נתן לי
במקום זה את הטבעת,
ואז ביקשתי ממנו שיחכה דקה...

התיישבתי על המדרגות, והוא לידי.. כתבתי לו מכתב ובכותרת היה
רשום "אדהם"... כולו היה נרגש. שכן, בנוסף לזה שכתבתי לו מכתב
זכרתי את שמו! כתבתי לו מכתב בעברית אף ע"פ שהוא לא יודע לקרוא
עברית, אך בטח כבר איזה ערבי יתרגם לו... הוא נורא שמח והתרגש,
ואז שסיימתי הוא לקח את המכתב, תפס ריצה ונעלם...
וכך הכל נגמר, אך אני נשארתי עם הטבעת והתחושה...
הכי מצחיק שערבי אחד שעובד שם שראה אותנו ביחד היה בטוח שאם כך
גם אני ערבייה, ושאל אותי אם אני מדברת בשפת האם שלי- עברית!
האירוניה שהוא לא יודע שאני בכלל לא מדברת,
לא זה ולא זה...