אני לא מבינה איך כל פעם מחדש אני נותנת לעצמי להיפגע ככה.
אני נותנת מעצמי כל כך הרבה, אך באותה מידה גם נפגעת.
לפעמים אני יושבת וחושבת על השיר של אריק איינשטיין - "יש בי
אהבה והיא תנצח" ויש בי המון אהבה, למה היא אף פעם לא מנצחת?
לפעמים הייתי רוצה להיות מהאנשים המושלמים האלה ששום דבר לא
מטריד אותם... לחיות לי בשקט, להתעסק בשטויות וזוטות החיים ולא
להתרגש מכלום.
תמיד אמרו לי שאני אדם תמים ובכל פעם כשאמרו זאת, התרגזתי
מחדש. היום אני קצת יותר מפוכחת ואף מבינה מדוע אומרים לי
זאת.
רק עכשיו, התחלתי להבין שהעולם הזה כל כך מעוות.
אתה נותן מעצמך כל כך הרבה ולא מקבל כלום בתמורה.
למה?

תהיות לעת לילה...