1800 יום שבת.
שעה ארורה.
השמש עוד בשמיים
מאירה באור כתום וחזק
אך אצלי הכל מתחיל לדעוך.

1800 יום שבת
אני מתחילה לספור את הדקות,
כקבצן הסופר פרוטה לפרוטה
ומחשב מה הכי כדאי לקנות,
אני מחשבת איך למצות איתך
את הדקות האחרונות.

1900 יום שבת.
למה הזמן עובר כ"כ מהר?
איפה אפשר להשיג שלט רחוק
ולעשות "פאוז"?
משהו אצלי כבר חסר,
הכאב מתחיל להתפשט
ולא עובר.

1900 יום שבת.
אני מסרבת להרפות מגופך
רוצה עוד חיבוק ועוד נשיקה
ועוד חלק ממך,
שיהיה למזכרת.
עוד פעם לומר שאני אוהבת...


2000 יום שבת.
60 דקות נשארו
אבל מבחינתי כבר הלכת.
עושה הכל באוטומטיות.
עכשיו כבר חושך בחוץ,
אצלי האור מזמן נמוג.

2100 יום שבת.
מעמיסים הכל על האוטו,
אני עוד שנייה בוכה.
מתניעים ומתחילים לסוע,
את ידי בידך מחזיקה.
צועדים לעבר התחנה.
במחסום לפני הרציף
נעצרים.
מתחבקים,
מתנשקים,
לוחשים,
מילים אחרונות
מפיותינו נשפכות
ואני רק רוצה
לבכות.
אתה מסתובב,
אני מסתובבת.

אל תלך.

-אל תלך-