New Stage - Go To Main Page

חן האובן
/
עצמאות

יריות שמחה הם קיבלו מדינה, רגע של אושר. נאיביים שכמותם הם
עוד לא יודעים כמה כאב וכמה הכאב יכול לרגע. אני לא אוהב את
הרגע כי היא לא נמצאת בו. נאיבי שכמותי, האמנתי שזה יצליח.
חייו של איכר לבנוני שזורים בסיפור בלהות תל-אביבי. בבאר קודר
באמצע רחוב שאני בכלל לא יודע את שמו, שעה שעתיים לפני הזריחה,
הוא שואל אותי אם יש לי אש. חצי שיכור אני מגיש לפניו מצית
דולקת והיא חושפת פנים כהות ועיניים שחורות. המבט שלו זולג
לדלפק הדביק. "אתה בדרך לפיגוע?" אני מתלוצץ מתוך שכרותי
האלמותית. המבטא שלו מבטא ערבי כבד, הוא לבוש מעיל צבאי כבד
ומנופח. "נעם" הוא לוחש לעצמו לכיוון כוס הוודקה שלו. "אני
שמעתי אותך" אני צועק וצוהל כמנצח. "בינגו" אני רוקד ברחבי
הפאב הקודר. ותוך כדי ריקוד סהרורי אני חושב על ה"רגילה" צ'ופר
שאני אקבל ונזכר שאני כבר עשר שנים משוחרר.
היה טוב, היה כל כך טוב. ההווי, הגבורה, אחוות לוחמים ותחושת
האחדות. המשחק חסר הפשרות של מאניה דפרסיה, יום ניצחון ולמחרת
יום שכול. שלושים ושתיים אפס לנו והמתנחלים מחללים ורוקדים
בכיכרות הערים הקדושות ואז פיגוע והאויב האכזר פוסע במחול שדים
משלו. היום הכול נגמר, ארבעים שנה של אורגיה מלאה בתשוקה ורעב
לסבלו של האחר, מסתיימות ביריות שמחה מינוריות למדי ויעל בחרה
בעצמאות.
עצמאות מתנוססת בכל עיר בישראל כרחוב, כגן כדרך או שביל. הלל
לעצמאות, הריעו לה, ליופייה, לאידיליה המתנגנת בלבו של כל עם.
היא נלחשת בין מיעוטים נדכאים, נישאת במרירות בקצה לשונו של בן
נעוות המרדות, בן תשחורת המייחל ליום בו יפסע בין קירות ללא
הורים, מורים ומפקדים. הללוה, עצמאות, היא באה להאיר את היום.
יעל ביקשה עצמאות ואני הענקתי לה אותה והרגע הנכסף נראה כימים
הראשונים של תחילת החורף. הימים הקצרים והאפורים והלילות
הארוכים והקרים הציבו אתגר בפני החיוך שלי, בסוף הוא הפסיק
לבוא.
אחרי ריקוד הבינגו שלי ברחבי הפאב הריק התנדנדתי לכיוון הערבי
המתאבד. נאחזתי בכתפו וטיפסתי על הכיסא הריק. "תגיד לי יא
מדרוב - אתה הולך לעשות פיגוע התאבדות בפאב ריק?" שאלתי אותו.
הוא לא ענה, הוא לקח לגימה מהוודקה ושתק, המשיך להטביע את
עיניו בכוס האלכוהול. "נראה לי שאתה סתם משחק אותה" אמרתי
והושטתי יד לכיוון המעיל. המעיל שלו נפתח וחשף עוגות פלסטלינה
מלופפות סלוטייפ ומקושטות בריקושטים. "יפה לך" לחשתי והזמנתי
עוד סיבוב בירה וטקילה. "עוד אחד?" שאלתי אותו והוא הנהן.
ישבנו בשקט כמה דקות עד שהוא התחיל לדבר. הוא סיפר לי על בית
גדול על גדות הזהרני. שלושה בנים ושתי בנות והורים זקנים. אחים
שגרים ליד עם הילדים שלהם. הוא סיפר גם על חיילי פלוגות האל
שמגיעים מדי פעם לעשות שריר. הם חטפו את אישתו, הם טענו שהוא
עובד בשביל הציונים. "אנא פלאח" הוא בכה וניער אותי, כאילו שם
אותי לשופט ופרש בפני את כתב ההגנה שלו. הם שמו עליו חגורת נפץ
וציוו עליו "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר
נראך". הוא לקח תרמיל, מקל וקוראן ויצא לתור את הארץ.
את אישתו הוא הכיר בכפר שכן לפני עשרים וחמש שנה. אחת לחודש
הוא היה רוכב על חמור אל הכפר הגדול במעלה הנהר מרחק שעתיים
רכיבה ומוכר מעט ממרכולתו ורוכש בתמורה מוצרים אחרים לכלכלת
משפחתו. יום אחד בטיילו בשוק הוא הבחין בה ומייד עיניו ביקשו
אותה. הוא ידע שאם עיניו ימשיכו לבקש אותה אחיה יגיחו מכאן או
משם ויבקשו את חייו. בלילות הכמיהה לדמותה הדירה שינה מעיניו.
אחת לחודש הוא פסע בין דוכני השוק ההומה והשעות שעברו עד
שעיניו קיבלו את מנחתן הקדושה קרעו בבשרו וצרבו את ליבו.
"הסערה שהשתוללה בלבי הייתה גדולה" הוא לחש לי ואני הצעתי לו
עוד סיבוב וודקה. "תודה" הוא ענה נבוך מעט. "אני מצטער" הוא
לחש "נגמר לי הכסף אחרת אני הייתי מזמין" ואני בהומור עניתי
שהוא אורח שלי ולכן עליי לדאוג לו כמיטב המסורת המזרח תיכונית,
השקנו כוסות והוא צחק ובכה.
הוא למד קצת עברית כשעבד בקיבוצים בצפון בקטיף ואני התפעלתי
מהחלוץ הזה. כל כך התפעלתי מהרוח החלוצית שלו שחשבתי להמליץ
ליואב כץ שייקח אותו בתור חלוץ מרכזי.
אחרי שנה של מבטים אילמים היא דחפה לו פתק ליד וחודש לאחר מכן
הוא התייצב עם הוריו בבית משפחתה. בערבים הם טיילו על גדות
הזהרני וכעבור שנה היא ילדה לו בן בכור. "אתם זריזים" אמרתי לו
ופתאום הבנתי שגם לפרימיטיביים האלה יש רומנטיקה, אהבה ושניים
שלושה סרטים בסגנון של טיטאניק. נזכרתי בסרט הערבי של ערבי
שישי. תמיד הייתה שם בחורה דשנה שמישהו אהב ואחר כך גילה שהיא
בעצם אחותו האבודה או הבת של האויב של המשפחה שלו. בכל מקרה
היו שם לא מעט סיפורי אהבה מלאי רומנטיקה ודרמה.
"הם הבטיחו לי הרבה בתולות, אבל אני לא רוצה שום בתולה, אני
רוצה את הזקנה שלי, השמנה הזאת שמכינה את הפול הכי טוב בכל
אזור בנת ג'בל." הלבנוני אמר את המשפט שלו  והתחיל לבכות כמו
ילד קטן.
"תגיד לי, אי אפשר לנטרל את זה?"
"לא, ברגע שמנתקים את זה הכל מתפוצץ!"
הבר-מן הודיע על סיבוב אחרון ואני שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא
אלי הביתה בינתיים עד שנחליט מה עושים. הוא הודה לי ואמר שהוא
מת מעייפות, הוא כבר יומיים בדרכים והוא מקווה שאם הוא יישן
קצת הוא יוכל לחשוב יותר בהיגיון. ובמקום להביא הביתה בחורה
מהבאר, נכנסנו אני ומחבל מתאבד לחיפושית שלי והוא הצטופף במושב
הנוסע עם המעיל הגדול וחגורת הנפץ של פלוגות האל. "תגיד לי איך
זה שאתה שותה? זה לא נגד הקוראן?" שאלתי אותו. "גם להתפוצץ
באמצע תל-אביב זה נגד הקוראן אבל על זה אתה לא שואל אותי.
וואלה אתם היהוד מוזרים." שתקתי.
הבוקר התחיל להאיר ובדרך עברתי כהרגלי בכל ליל השתכרות מול
הדירה שלה. התכופפתי קדימה ולצד כדי להסתכל על החלון שלה והוא
קצת נלחץ. הבנתי שזה יהיה טיפשי למדי לעשות תאונת דרכים עם
חגורת נפץ באוטו. דמיינתי לעצמי את כותרות העיתונים "צעיר
שמאלני הסיע מחבל לפיגוע התאבדות והשניים התפוצצו במכוניתו -
בנס נמנע אסון כבד". הוא שאל מי גר שם ואני סיפרתי לו על יעל
ועל זה שהיינו ביחד שלוש שנים וגרנו ביחד ופתאום היא החליטה
שצפוף לה מדי והיא צריכה קצת לבד ועכשיו היא לבד ואני עצוב.
"אתה אוהב אותה?" "כן!" עניתי נחרצות. "אז אל תיתן לה עצמאות"
הוא קבע "נשים לפעמים לא יודעות מה טוב בשבילן ואתה צריך
להחליט ולהיות הגבר" הוא אמר במבטא ערבי כבד וטון נון שלנטי.
"אתה יודע, שנה שלמה נשרף לי הלב כי פחדתי שהאחים של האישה
שרציתי יראו אותי מדבר איתה בלי אישור ויהרגו אותי, אחרי שנה
שהייתי כמו שאתם היהוד אומרים 'הומו' גיליתי שאין לה אחים. אם
אתה רוצה משהו אתה צריך לקחת אותו. תקשיב לפוהד." מתוך שכרותי
והמזג הים תיכוני שפוהד טפטף לאוזניי סובבתי את ההגה ויחדיו
נסענו אני והליגה הערבית להציל את אהובת לבי מהשיגעון שאחז בה,
אנו נראה לה את הדרך הנכונה, נרסק את אביב העמים שנחת עליה
בבוקר תמהוני.
החניתי את הרכב מול הכניסה לבניין שלה. השלכתי אבנים קטנות על
חלונה כי לא רציתי להעיר את השותפה שלה. רוב האבנים פספסו.
"היי פוהד אולי אתה תנסה" הצעתי כי נזכרתי בתקופה של השירות
הצבאי שהם מעולים בזריקת אבנים, הם מסוגלים לצלוף עם אבן בחייל
שנמצא עמוק בתוך סמטה שלא נצפית בכלל מהמקום שהם עומדים בו.
ערבי ממוצע יכול לצלוף בחיילים עם אבן כמו שחקן ביליארד
מקצועי, שולח אותה לקסדה של חייל א' שתשבור זוית משם ותפגע ישר
לחייל ב בנעל ומשם לפנים של הקצין ולפני הזריקה הוא גם יתאר את
המסלול העתידי של האבן לחבריו. "אני לא יכול, אם אני מושך את
היד למעלה או לצדדים אני אתפזר פה לאורך כל הרחוב." המשכתי
לזרוק אבנים עד שפוהד החליט לעלות לדפוק לה על הדלת. הוא נבלע
בחדר המדרגות ומייד לאחר מכן וולוו חדשה הגיחה מהרחוב השני.
הרכב האט לפני הבניין עד עצירה מוחלטת. השעה הייתה קצת אחרי שש
ויעל נישקה מישהו שלא הכרתי, אחר כך היא יצאה מהרכב ושלחה לו
עוד נשיקה מעופפת. החצוף בוולוו חייך ואני רציתי לזנק עליו
בבעיטת נינג'ה מעופפת. הוולוו נעלם ויעל נעמדה מולי. "מה אתה
עושה פה?" היא שאלה. שתקתי, מה אני אגיד לה שבאתי להגיד לה
שהחלטתי לכבוש את עריה ולבטל לה את האוטונומיה?!
פוהד יצא מהבניין "אין אף אחד" הוא צעק והניף את ידיו לצדדים
כאומר "אין מה לעשות" רק שהוא שכח מהפתיל המחובר לזרועותיו.
פוהד התפזר לאורך הבלוק ופיסות פוהד קישטו את הבניין של יעל.
יעל ואני שיחקנו בלואיס וקלארק לשנייה ארוכה ונחתנו חבוקים בצד
השני של הרחוב. "אתה בסדר?" היא שאלה ואני הנהנתי. מה יכולתי
להגיד לה - שנשרף לי הלב?!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/6/05 15:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן האובן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה