צבעים

בפעם האחרונה שנפלתי היה צבע מוזר בזווית העין שלי.
אדום-מבריק. אנשים היסטריים על הכביש שלא הבינו בתאונות ולא
ידעו שזה אסור, הורידו לי את הקסדה כדי לראות אם נפגעתי, ואז
הבנתי שהמשקפיים שלי שרטו לי קצת את האף ושזה האדום שראיתי.
אחר כך היו צבעים אחרים. לבן של בית חולים. אפור-שקוף של
רנטגן. ירוק-ג'יפה של כדור נגד כאבים. שחור של אפיסת כוחות
כשסוף סוף נרדמתי. ואז אדום-החזה, ואני בת שמונה, אבל אמא, אם
עיוורי צבעים רואים רק אפור, איך הם יודעים שהם עיוורי צבעים?
אולי אני עיוורת צבעים? אולי אני לא באמת רואה את הצבע שאת
רואה אלא רק חושבת ככה? ומה אם שני אנשים אף פעם לא רואים אותו
צבע? יודעים, פשוט יודעים, היא אומרת, והיא מלטפת אותי והשיער
שלה חום, אבל אני חושבת שאולי הוא לא באמת חום ואני רק חושבת
שהוא חום, ואני רוצה לבכות כי אולי אני לא יודעת מה הצבע
האמיתי של השיער של אמא. ואז אני שוב במגמת האמנות בתיכון,
וטלי צוחקת עליי כשהאקריליק נמרח לי בגלל שהשתמשתי בטעות
במכחול מספר שמונה שמתאים רק לצבעי מים, ואני מנסה להאמין שיש
לי יותר ממנה, כי היא עיוורת צבעים, אבל היא כל כך יפה והיא
מציירת כל כך יפה, ולאה הרכזת מסובבת את כן הציור שלה אל שאר
הכיתה ואומרת לנו להסתכל טוב, כי אנחנו אף פעם לא נצליח ליצור
גוונים כאלו ותערובות כאלו. את יכולה להיות ציירת, היא אומרת
לה.
אולי יש רמות? אולי אני קצת פחות עיוורת צבעים מטלי, ואולי קצת
יותר מאמא. כי בכל היום הזה של הירוק והלבן והאדום והשחור
חשבתי רק על הכחול של העיניים שלה, אבל הוא היה אפור עכשיו. לא
בגלל שהיא לא התקשרה, אלא בגלל שלא זכרתי.  


שמש נצחית

לפני שנה וקצת לקחתי חברה לסרט שכבר ראיתי. דווקא היה סרט אחר
שרציתי לראות. אבל היא נורא רצתה לראות דווקא את זה, ובגלל שזה
היה סרט טוב לא היה נורא אכפת לי. העיקר שתהיה מרוצה. יצאנו
ושאלתי אותה מה היא חשבה, אבל הסתבר שהיא לא ראתה כלום כי היא
בכתה רוב הסרט. לא בגלל שהוא היה עצוב, אלא בגלל כל מיני דברים
שבכלל לא היו קשורים לסרט עצמו. רגשות, היא הגדירה את זה.
ולמרות שישבנו ביחד אחר כך שעתיים, היא לא הצליחה להסביר לי מה
זה ה"רגשות" האלו, למה היא בכתה, מה בדיוק עשה לה כל כך רע.
היא רק נתנה לי עוד ועוד דימויים מבלבלים והתחילה כל משפט ב"זה
כמו...". הכל היה מופשט מדי בשבילי, והיא כל הזמן דיברה על
חברה אחרת שהיא היחידה שיכולה להבין אותה ואת כל הכאב שלה.
אני, כמובן, לא יכולה להיות כל כך מבינה. כלומר, אני מבינה
שכואב לה, אבל למה כואב לה, אני לא מבינה אף פעם. כשאנחנו
ביחד, הכאב הוא תמיד נכס שלה.
היום היא החברה הכי טובה שלי.


פלפלים

לפני כמה ימים אבא שלי סיפר לי שבקנייה של סוף השבוע הוא ואמא
עברו בסופר ליד מגדל של פלפלים חריפים משומרים בצנצנות. ערימה
בגובה הראש שלו, אם לא יותר גבוה. היא היתה מונחת באופן מאוד
לא יציב, ואמא שלי הסיטה בלי כוונה אחד מהם בעזרת התיק שלה.
אבא שלי הושיט יד להחזיר אותו למקום, אבל התנועה רק הרעה את
המצב וכל הצנצנות התרסקו. פשוט נפלו כמו מגדל של קוביות, תאונת
שרשרת של פלפלים משומרים.
"אז מה עשית?" שאלתי, והוא התחיל לצחוק, וסיפר לי שזה בדיוק מה
שהוא עשה. עמד באמצע הסופר והתפקע מצחוק. אני, במצב כזה, לא
הייתי יודעת איפה לקבור את עצמי. הייתי מגמגמת, מנסה לקרוא
להנהלה, אולי אפילו מציעה לשלם על הנזק, למרות שברור שזאת לא
היתה אשמתי. בעיקר הייתי עומדת שם כמו מפגרת ובוהה בצנצנות
האלו במבוכה. אבל אבא שלי עמד וצחק. ופתאום היה לי ברור שגם
בעוד שישים שנה, ככה אני אזכור אותו, עומד באמצע הסופר וצוחק
בקול רם, כשסביבו ערימה ענקית של שברי זכוכית ופלפלים חריפים
משומרים.