ספטמבר.
כבר מתקרר.
אתמול כבר הורדתי שמיכה מארון, לכסות בה.
רוח סתיו ראשונה תמיד גורמת לי לשוב ולמדוד, לשוב ולבחון.
כל ראשית סתיו אני מרשה לעצמי בלוז קצר של מזג אויר ומצב רוח.

כמה ימים אולי. שבוע טופ.

אופק התחתן.
בשבוע שעבר.
עמדתי בזמן החופה ליד שחף, אלון ודודה קיקי. אלון ניסה להתבדח
תוך כדי. להיות חלק.
לא כל כך הייתי במצב רוח לצחוק.
שחף לא כל כך עמדה בזה. הלכה להתרגש ולבכות עם סלע, אוהבה
ואהובה.
איזה כיף להם. שיש מי לבכות איתו.
גם קיקי בכתה. כמובן.
אחר כך חשבתי שאולי לא תזכה להיות בחתונת מי מילדיה. שאולי לא
תזכה להיות סבתא.
נתעצבתי ונשכתי לשוני לידה.
אופק, אבא, סבא ושולה מתחת לחופה. גם מיה ושני הוריה, אברהם
וריקי.
הרב נאם נאומים של רבנים. כולם היו מנומסים וחייכו, וחיכו
שיסיים כבר. מיני איומים יהודיים בחצי פה על שטרות התחייבות,
על אש אוכלתם, על החוב המוחלט אותו יחוב הבעל לאשתו אם וכאשר,
חס וחלילה. מי חושב על זה עכשיו. תן להם להתחתן ולנו להתרגש.

שני אנשים מתחתנים.
רגע לפני, כל אחד מוציא פתק מקומט, עליו רשם את נפשו לשני,
להקריאה מול כולם.
מילים של אהבה. ללא מחבוא. עומד אני נפעם אל מול אהבתם של שני
אנשים. כולנו.
אופק אמר למיה כי הוא בטוח שאם אימנו היתה עמנו היום, היא היתה
אוהבת את מיה כמותו, כמו כולנו. סבא, איש מצומק ורגשני מפאת
גיל, מניח את ראשו על כתפו הגבוהה של אבא ומזיל דמעה.
אולי גם אבא. אולי גם אני.
לא בורחים הם מאהבתם או מתביישים בה. זו לא מילה גסה.
אני אוהב. אני אוהבת.
כל כך מוחלט ונכון.

אני חושב בחיוך מריר על אפשרות היותי במעמד הזה עם מירי.
כל כך לא דומה. כל כך מעוות.
התביישנו באהבתנו אל מול העולם. מין סוד כזה. לא להתנשק
בפומבי. כך רצתה.

איך היא יכלה לחשוב על זה בכלל? האם ככה הרגישה באמת?
האם יכלה בגיל עשרים ואחד לעמוד מול המראה, מול אלוהיה,
ולמולי, ולומר זה האיש?
אקחנו לבעל? אהיה לו לאשה?
האם כך דמיינה את חייה? את חיינו?
אנחנו, שלא הצלחנו לא להחזיק ביחד ולא להינתק יותר מחודשיים
רצוף, הנהיה לזוג?


רוח קרה ראשונה מביאה מחשבות.
על מקומי, על היותי.
חצי שנה אני ומירי כבר לא.
יש לה אחר. יאיר. סטודנט לרפואה. שנה שניה, נדמה לי.
דתי. סוף סוף. לא הייתי סולח לה אחרת.
הם יתחתנו בסוף השנה הבאה, או בתחילת זו שאחריה.
לא חושב שהם יודעים את זה עדיין.

לא נוטש קלאסי אני.
נשאר במקום האירוע אחרי הננטשת, להיחבט אל מול סלעי תהיותי.
תוהה אני אם עוד מתגעגע אליה.
אם לדמותה, אם לקיום דמות בחיי. אם בכלל.
בחתונה חשבתי איזה מזל שכבר לא.
ובאותה נשימה חשבתי משקר אתה.
הקפה שלי לא עונה לי.

עוד שבועיים מירי משתחררת.
מהצבא. מכל נוכחות פיזית קלושה בחיי.
לא שזה ישנה הרבה.
כבר הרבה זמן שנוכחותה הפיזית אינה קשורה לנוכחותה הרוחנית,
הבאה והולכת בזמנים לא צפויים, ללא קשר אליה.

עוד לא התגברת, יאמרו השומעים מהצד.
עבור הלאה, יאמרו אוהבי החיים את זוגיותם ביתר קלות ממני.
אני בסדר, אומר אני לעצמי.
אתה עוד תמצא מישהי. בזמן ובמקום.
תראה את אופק ומיה.
יש עוד תקווה. תתחזק בה.

זו רק רוח של סתיו.
ובכל זאת משאיר את החלון פתוח.