שבת בערב.
מיקום: מרפסת, דירה, תל אביב. כרגיל.
המיקום שלי. כמו שאני אוהב.
חושב מחשבות.

בדיוק סיימתי ספר אפגני חזק שקראתי. כזה שצריך לנשום אחריו,
וגם תוך כדי.
שולה קנתה לי לכבוד סוכות. אבא אמר שצריך להגיד לה שאהבתי.
צודק, אבל אני דוחה את זה.
כשתהיה הזדמנות.
הלכתי להשקות את העציצים של סבא. לחשוב, להירגע.
הקפדתי להשקות גם את האחרון בחדר המדרגות, שהעלים שלו מצהיבים
בהצהרה שאני לא אוהב אותו. דווקא לא נכון.
הייתי מדליק סיגריה אם היתה לי, או מבקש מהשותפה אם היה לי כוח
להיות סוציאלי ולבקש.
אולי לטובה. קצת זפת נחסכה מהריאות שלי.

היום בלילה חלמתי חלום.
חלמתי שאני כותב בעט פיילוט שחור על דף A4 לבן, כמו שאני רגיל.
אני כותב, ויוצא לי הכתב של אבא. ללא שום ספק, הכתב הייחודי של
אבא שלי. ה-צ' וה-ל'.

ביליתי שבת אצל אחותי. מלא חבר'ה. הייתי בתפקיד האח הקטן
והמגניב. תפקיד מוגדר מאוד, שאני מיטיב למלא בנוכחות שחף
וחבריה. יש לו זכויות וחובות מאוד ברורים. והוא טוב במינונים
מסוימים.
חזרתי הביתה במונית שירות שלקחתי מתחנה מרכזית באר שבע.
המקום הזה תמיד משרה עלי עצבות, מזכיר לי את ימי בה"ד אחד שלי.
ימים של נצרכות רגשית. שמאוד הייתי צריך אהבה ומשפחה, וקיבלתי
אותם במינונים נמוכים מדי. למרות היותי חייל בעצמי, תחנות
מרכזיות, ובפרט זו הבאר-שבעית, משרה עלי אמפטיה לחיילים. בדרך
כלל לא מרגישים אמפטיה למישהו במצבך בלי להרגיש רחמים עצמיים.
לא חושב שריחמתי על עצמי היום.
אמר לי אור היום אצל שחף, כשדיברנו על סרקזם ועל כמה שהוא נפוץ
בגיל התיכון, שהגיל הזה הוא גיל מאוד חלש, והסרקזם הוא מפלט
מאוד נוח מהחולשה. אף פעם לא חשבתי על זה במילים האלה. נשמע
נכון, פתאום ככה. אני לא צריך את הסרקזם הזה. אני מעבר.
חזרתי במונית שירות. עשרים שקל לתחנה מרכזית תל אביב.
כל מיני טיפוסים עלו. כמה רוסים, שני חבר'ה ארגנטינאים שדיברו
בספרדית והצלחתי להבין שאחד מהם הולך לצנחנים עוד מעט.
היתה נסיעה שקטה. בדרך כלל לא נוסעים בשקט. צריך רדיו שיטרטר
באוזן, אפילו חלש. חשבתי שאני היחיד שאוהב לנסוע בשקט. בטח לא
חשבתי שכך יהיה כשהנהג שם לנו הופעה חיה של שלומי שבת
בטלוויזיה הקטנה אצלו באוטו. אבל טעיתי. באיזשהו שלב הוא כיבה
את הטלוויזיה, והיה שקט לשעה הקרובה. הסתכלתי על אבא רוסי עם
בנו הקטן שישבו קדימה. הילד היה עם מוצץ, בבגדים כמו של אבא
שלו רק בקטן. נעלי אדידס לבנות וקטנות, טרנינג, גופיה. בדיוק
כמו אבא. רק מוצץ. פעם ראשונה שאני חושב בקונקרטיות שאולי גם
אני רוצה כזה אחד. קטן כזה, עם אדידס ומוצץ. שיירדם עלי בנסיעה
שקטה בין תחנות מרכזיות.
חושב שוב על החלום מהלילה.
התקשרתי לאבא היום, לשאול מה שלומו, לשמוע את הקול.
למה בעצם אני לא חוזר לבנימינה בסופי שבוע?
יותר כיף לי עם שחף.
אוהב שבתות עם אנשים, שנגמרות מוקדם. ככה שיש מספיק זמן להיות
במרפסת שלי בשבת. להשקות עציצים, לשמוע דיסק, להתחיל שבוע לאט,
להסניף עוד קצת סופשבוע.

האם אהיה אמיץ מספיק ללמוד קולנוע?
לקטוף ענבים בטוסקנה אחרי השחרור?
להיות סופר?

זמן עם שחף גורם לי להאמין שכן.
שאני הרבה יותר ממה שאני ביומיום.

הנה, הולך לישון מוקדם.
לישון טוב לפני שבוע חדש.
לילה טוב.