פרסות סוסו של האביר המוכה תפפו על מרצפות דרך המלך. קסדתו
החבוטה הייתה מונחת על ראשו ושריונו המלוכלך והשרוט נתלה
ברפיון על גופו הכחוש. על ירכו התנדנדה חרב בנדנה, ניצבה מגואל
בדם ושחוק משימוש. ידו הימנית, אשר חפנה בתוכה את מוסרות הסוס
הופיעה בניגוד לידו השמאלית החבושה לצד גופו אשר אחזה בחוזקה
בקלף מגולגל. בזמן שראשו השחוח של האביר החבוט התנוענע בריפיון
על גבו של הסוס האיטי השער המתרומם בכניסה לטירת המלכה החל
לרדת בשאננות מלווה בקרקוש שלשלאות הברזל. ציפורים שחורות עפו
בבהלה מעושה מדרכו של האביר הלוחם בעת שסוסו הניח את רגליו
הקדמיות על משטח העץ הנרקב והרעוע והחל לצעוד אל עבר שער האבן
האפור. צמרות העצים בצד הדרך התנוענעו ברוגע מזוייף וענני הגשם
האפורים ממעל הלבישו מסכת תיאטרון טרגדי על הסצנה הכתובה
ברישול אשר חלקיה לא מתאימים זה לזה.
האביר המותש הוביל את סוסו לעבר אורוות המלכה האפלוליות והחמות
והבחין בריח החזק של צואת הסוסים באפו אשר התערבב עם ריח זיעת
החיות המאומנות והחציר המעוך. לאחר שמצא תא פנוי הוא ירד במאמץ
ניכר וכואב מסוסו והחל לכפות אותו לאחד מהזיזים בקיר שנועדו
לפעולה זו. התלחשויות נשמעו בחלל האורווה והאביר המשרת הפנה את
ראשו באיטיות והבחין בכמה מנתיני המלכה אשר התקבצו בפתח
והחליפו רכילויות. הוא שמע את מילותיהם ולא הקשיב. הבחין ולא
רצה לשמוע. לאחר כמה לטיפות חובה לסוסו הנאמן והפצוע צלע האביר
המוכר אל עבר המגדל המערבי של הטירה, שם עמד כס מלכותה של
מלכתו. בובות החוטים נדדו בכיכר הטירה והחליפו עמו ברכות
ומבטים שונים. הכרתו לא הופרעה.
מגפי המתכת עטפו את רגלי האביר המסור וצילצלו על מדרגות האבן
המתפתלות. מבטו נדד על קירות המסדרונות, אל שריונות הברזל
והכידונים הנוצצים שנתלו שם בין תמונותיו המושחתות שחמקו
מתשומת ליבו המלאה ונהדפו ממנו והלאה. ספק בצעד נחוש, ספק
בגרירה עלובה, הוא הוביל את גופו הרצוץ אל תוך אולמה המפואר של
מלכתו וגבירתו אשר הכיל שטיח אדום מרהיב שהתפרש ממקום מושבו של
כס המלכות המפואר והלאה ברחבי כל החדר כאדוות של דם סמיך וכהה.
שמלות מפוארות ושריונות נוצצים סבבו ברחבי האולם והקימו הדים
מהתקרה הגבוהה והמקומרת. כאשר הקולות המבולבלים השתתקו והכרוז
האילם הכריז על בואו החלה לחלחל באביר המיוזע התודעה כי משהו
אינו כשורה. הוא המשיך לדדות, בהיסוס מה, אל עבר הכס הנורא
והגבירה הנוראה המאכלסת אותו. עשרה צעדים לפני העלייה לעבר
ההילה המעוורת של גבירתו הזכה הוא נחסם על ידי כידוניהם של
שומרים גידמים קטועי ידיים. בהשתוחחות שדמתה יותר לנפילה האביר
ההמום כרע על ברכו והסיר את קסדתו מעל ראשו החבוש והמורכן
בכבוד ונאמנות.
הזמן עבר ולא נשמעה פניה, מילה או בקשה. פצה האביר המאוס את
פיו בקול נמוך, חלש ורועד. "מלכתי הנאווה. קיבלתי את קריאתך
בשדה הקרב ורכבתי כל הדרך כדי להתייצב בפניך בכניעה. מה היא
מצוותך?". ידה החיוורת והדקה של המלכה הפתאום זרה הונפה בתנועה
פתאומית וכידונו של השומר הגידם ננעץ ברכות בצידו של האביר
הספקן. "אבירי הנאמן, האם נפגעת בשדה הקרב? מהו שלומך? הזקוק
אתה לטיפול?" אמרה המלכה הזהובה בעיניים שואלות. האביר נאנק
ונשך את שפתיו הבקועות. "לא מלכתי הנצחית." מלמל. "האם את חשה
בטוב?". היד העדינה הונפה שנית וכת חרבו של השומר קטוע הידיים
חבטה באביר הכואב. "כמובן אבירי האצילי. אך משהו מעיב על רוחי"
אמרה המלכה המענה. האביר האבוד איבד את שיווי משקלו והושיט את
ידיו המדממות כדי לבלום את נפילתו על השטיח הקטיפתי. "אם כך,"
ירק האביר המושפל, "כיצד אוכל לסייע לך? איך אוכל לעזור?".
והיד הנוראית הונפה והלהב המוכר ננעץ בחזהו של האביר. "שירותיך
אינם נחוצים יותר אביר זקן. איכזבת אותי זו הפעם האחרונה" קרא
קולה הקר פתאום של המלכה המבולבלת. ידה השנייה הונפה הפעם
ומהדלת הכבדה השוכנת מאחורי הכס יצאו נתיניה. הגיח הדיין הנכה,
חסר הרגליים. הופיע התליין העיוור. יצא היועץ החרש והצטרף
אליהם הכרוז חסר הלשון.
"מלכתי" הצריד האביר החבול. "מה עשיתי שמגיע לי יחס שכזה?
רצוני הוא לשרתך ולעוזרך". "אתה אינך ראוי יותר להיות אבירי
ומשרתי. אין בי עניין לדאגתך כלפי" הטיחה בפניו המלכה השונה.
האביר הצרוד השתטח על רצפת האולם ממכה נוספת אשר מקורה במטהו
של השופט המוגבל. האביר הטיפש ספג את מכותיו ושתק. הוא הרגיש
את פגיעתו והתעלם. נאמנותו העיוורת נשארה שלמה ולחייו נותרו
יבשות. "אם רק אוכל לפרוש בכבוד" מלמל. לאחר השתנקות הוסיף
"לקבוע אוהל מחוץ לממלכתך האצילית. לא תיאלצי לשמוע ממני
יותר". המלכה הסיטה את עינייה וקבעה אותן בתקרת האבן. "לא ולא
אבירי. אני רוצה אותך כאן לידי" אמרה בחיוך פתאומי וחד. חרבו
הקהה משימוש של האביר המבולבל נלקחה ממנו. הוא הורם על רגליו
בעזרת השומרים הגידמים. "אל הגרדום. אל מנוחתך הצודקת" לחשו
שפתיה המצמררות של המלכה. והוא נישא מדמם, מכתים את מדרגות
האבן השחוקות ומרטיב את מגפי השומרים. נתיני הארמון כולו הלכו
אחרי הפמליה המכובדת והמורבידית של המלכה, משקשקים במגפיהם
וכפפותיהם הריקות. הדי הצעדים במסדרונות ובמדרגות נשמעו כצעדי
צבא האוייב. הצבא שבו נלחם למען כבודה של מלכתו ובמצוותה.
האביר הגוסס בקושי שמע את זעקת סוסו הנאמן אשר הומת באורוות
הבוגדניות. עדיין התקשה להאמין שגורלו יהיה דומה.
"אנא מלכתי, אינך נוהגת בשיקול דעת" לחש בכאב כאשר התהלוכה
נעצרה לבסוף. "האם אתה מנסה לנקום בי בכך שתפקפק בשיקול דעתי?"
שאלה המלכה והאביר הרגיש את נשימתה המתוקה והמוכרת על עפעפיו
העצומים בחוזקה. "לא מלכתי" מחה ללא כוח. "אני נאמן לך תמיד".
"אין לי צורך באמונך המעוות. אין לי טעם בדאגתך המטופשת" קרקרה
המלכה בזמן שהניפה את ידה וסימנה לשומרים להוביל את האביר
העלוב אל הגרדום. והדיין הנכה מצאו אשם והכרוז האילם הכריזו
כבוגד והתליין העיוור התכונן עם גרזנו. "ברוכה היא לכתך אביר
בוגד" קראה בקול רם המלכה החזקה לאחר שנשקה על לחיו המעונה.
והוא נדחף בידי השומרים הגידמים אל עבר הגרדום שם נפל בציפייה
נוראית לביצוע דין המלכה. מלכתו. לחייו של האביר המסכן נרטבו
מדמעות הרחמים העצמיים שירדו מעינייו חסרות התועלת. כתפיו רעדו
בעדינות כאשר ההכרה בגורלו גאתה בו ודאגתו למלכתו שאותה שירת
עלתה בו.
המלכה עמדה לצד הגרדום לבושה בשמלתה הלבנה הטהורה. שיערה הזהוב
התנופף בהחלטיות כאשר רוח הצפון הקרה החלה לנשוב לקראת ערב
והשמיים האדימו. היא הפנתה את מבטה אל עבר התליין העיוור.
המלכה ההחלטית אז הניפה את ידה בסופיות והתליין הניף את גרזינו
בתגובה. לאחר מכן לא נשמע דבר חוץ מהחבטה של הגרזן הכבד
והמושחז בגזע העץ הרטוב מדם. "זוהי החלטתי. זהו כיוון הזרם"
דקלמה המלכה חסרת הראש. "אמן" זעקו מאות פיות שלא היו שם.