ושוב זה קורה. באלי"ש, הזיכרון של התקופה הגרועה בחיי, חוזר.
מחר שוב אהיה שם, שוב אזכר, אוכל קצת, אבכה ואסתגר עמוק בתוך
עצמי כדי שהכאב לא יחדור.
לא משנה כמה זמן עבר מאז, או בכמה מבחנים עמדתי, באלי"ש תמיד
יחזיר אותי לאותה נקודת התחלה עלובה.
כשירד הלילה על היום הראשון,השדים שלי יחזרו להסתחרר סביבי,
ללחוש לי מילים עתיקות שהדחקתי. כשאשכב במיטה, אחשוב על הלילות
ששכבתי שם במיטה העליונה של הקומותיים ותהיתי אם אזכה לראות את
הסבל הזה נגמר.
באלי"ש הקודם היה לי קשה נורא. בקושי הצלחתי לאכול, הגרון שלי
נסתם, ישנתי שעות כדי לברוח...כמו שעשיתי שם.
אפטיות מבורכת. מח ריק ממחשבות, לב ריק מרגשות, ורק הקול הקטן
והמותש שבפנים אומר שיהיה בסדר, שגם זה, כמו כל דבר אחר,
יסתיים. אבל מי מקשיב לו? אני עסוקה מדי ברחמים עצמיים
ובייאוש.
ככה אני, נורא לא אופטימית. זה הפאק שלי...אחד מהם, לפחות.
ואני לא מצליחה לתקן את זה, לא מצליחה להתגבר.
אז מחר, כשאקום בבוקר ואדע שהנה זה בא, הסבל ממנו חששתי 3
חודשים, אולי זה יראה פחות גרוע, אולי אחשוב שזה אפשרי.
אני בספק. אני יודעת שזה לא אפשרי. אני יודעת שאצטרך לגבש את
כל החוזק הנפשי שלי, את כל המאמצים שהצלחתי לטפח מאז באלי"ש
הקודם.
נראה לי שהדבר היחידי שמחזיק אותי זה שהכל באמת נגמר בסוף.
הטוב והרע. תלוי איך מסתכלים. אני רק מקווה שהרע הזה לא יחזיר
אותי לנקודה הנמוכה ביותר, לא ישבור אותי לרסיסים ויתן לי
להשתקם, רק עד באלי"ש הבא.
אולי אני טפשה, אולי חלשה. לא אולי, בטוח. אבל זאת אני. לצערי.