ישבנו שם קרוב לחצי
לילה וציפינו. פרט לציפורים על גג הזכוכית לא היה כל ביקור,
וגם לא כל רעש כמעט, והרי אנחנו נהגנו לשבת בשקט, לנשום צמחים
ולהקשיב אם יש כבר טיפות גשם ונוכל כולנו להפסיק את הטירוף
הזה. אני חפצתי להיות מתחת לשמיים בזמן הגשם, בין אם זה יהיה
טפטוף נינוח ובין אם שיטפון שיפרוק את האדמה מעציה כמו זה
שביקר אצלנו שנה שעברה. בנקודה אפלה מסוימת בשכלי השתוקקתי
להיות נזיר טיבטי מתחת לגשם, שיחלחל בעד הנקבים בראשי ויטביע
את תוכנו, שהרי להטביע את עצמי לא הייתי מסוגל. אבל מחשבות
כאלה נותרו אצלי מהדהדות עד שגם ההדהוד נדם, ומעולם לא העזתי
להגות מה שיצביע עלי כמטורף, או גרוע מזה, כסוטה או
פרובוקטיבי. באפלה ההיא, שתיקה הייתה יותר מהכרחית, הצמחים
אהבו שקט בתוך החממה, בלילה.
אני דווקא אהבתי לדבר, והייתי עושה את זה בבקרים, כשמתקן
הספסלים היה עובר מתחת לגינתי ושורק. הוא היה נעצר לקראת הגדר,
שומט את כלי עבודתו ופותח בשיחה. הכרתי אותו כשהייתי צעיר
מאוד; עוד כשגרתי בבית הורי והוא התחיל לעבוד בתור מתקן
הספסלים ליד ביתנו. כבר אז היה נוהג בי בידידות, ומאז לא חדל
מכך. הוא היה אדם פשוט, ואני הרי לא חיבבתי אנשים פשוטים, רק
הגאוניות משכה אותי תמיד, אך הוא היה שייך אלינו, וכל מי
שהצליח להצטרף לצד שלנו נהגנו בו כידיד. איש לא היה מודע
לחלוקה לצדדים. איש לא היה מעוניין להיות מודע לכך, אלא אם כן
השתייך לצד שלנו וזאת לאחר סינונים מחמירים ואכזריים משהו. איש
לא היה מעוניין לדעת כי באותה תקופה כה רבו הכתות וקבוצות
המתייחדים, הזרמים והאגודות המחתרתיות והגלויות עד שכולם עייפו
במידת מה מהחשיפה היוקדת לתהום הרדודה והבוגדנית שנקלענו אליה
בשקיעת ההיסטוריה. להיסטוריה לא היה עוד סיכוי להתקדם, כי מוצו
גבולותיה, וגם אם נשארה תמיד האפשרות לסגת בזמן הנפשי שלנו,
הרי כל מה שהיה תלוי באוויר כל הזמן הוא התחושה שתקופתנו לא
תהיה היסטוריה עוד אלא תישאר הווה תמיד. זו הסיבה שציפינו שם
כל לילה, בתוך החממה, ציפינו עד כלות, עד שינוקה מצפוננו על כך
שלא עשינו דבר בעצם.
ייאוש לא אפיין אותי בזמן ההוא. חיי היו סוערים ומרגשים כפי
שתמיד אני זוכר אותם. שתיים עשרה דקות של מנוחה ביום היו לי:
שתים עשרה דקות הייתי מחכה בחילופי הרכבות כל בוקר, עקבי
מקשקשים על רצפות איכותיות והשעון הגדול תלוי ממולי ומעלי,
והמחשבות היו פורצות בשיא יצירתיותן וחריפותן באותן דקות של
הפסקה. גדולי ההוגים היו מתעלים ומתעצמים פי כמה מגדולתם
הנוכחית אילו זכו אף הם לציפייה לרכבת בבוקר. הרעיונות היו
מוצאים את פורקנם בתכניות המורכבות שנזרקו כלאחר יד על שולחנות
משרדי. דפי שרטוט מרשרשים עמוסים לעייפה במה שיהפוך אחר כך
למבנים איתנים, מרשימים, נושמים אדם בפנים.
שמא היה עלי לנצל את עוצמתי ולהטמין דינמיט בכל אחד מאלו?
דינמיט ושעון זמן, במערכת מורכבת של רשת איומה ועצומה, ולגאול
את העולם מייסוריו! צמרמורת אחזה בי. הרי אוהב אדם אנוכי. כיצד
אוכל לגרום נזק למה שאני אוהב? את מיטב שנותיי השקעתי
בלימודים, את מיטב מרצי בעבודה ובתכנון. והרי, אלה שבצד שלי לא
יאהבו צעד פטאלי שכזה נגד כל עקרונותיי. מה גם שהאמנתי שהתרפיה
שלנו באמת תגרום לנפשנו להבריא.
אישה הייתה לי. דוקרנית במעט, ולא בצד שלי. אהבתי אותה בכל
חציו האחד של לבי שהיה מוקדש לאלה שהייתי מסוגל לאהוב על אף
הכל. היא לא הבטיחה לי ילדים, או עושר, ותמיד נצנץ החשד בלבי
שהיא מאוהבת מעט במתקן הספסלים, או בדוור השמרני שהיה מגיע אחת
לשבוע. קצרת ראיה הייתה, ולא הבחינה כמעט בין השניים. כאשר אתה
משאיר אישה לבד ימים שלמים בביתה וממלא את עצמך בעיסוקים רווי
סיפוק של יצירה, עלייך לקבל בהבנה את חוסר נאמנותה שיתקוף אותה
מפעם לפעם. הצדקנים והמוסרניים שיגלגלו את עיניהם לשמיים
בתוכחה ראויים למקומם על קירות הגלריה או על המדפים בספרייה
הלאומית. אני העדפתי לנגב יריקות מגבי ולמשוך בכתפי בצער על
שאין לי מטרייה, על פני הצחנה הנודפת מאותם מדוכאי החיים
שהנשימה הגלובלית לא פסחה עליהם והותירה רישומיה במצפונם
הילדותי. האישה שלי הייתה נאה ואצילית, וראויה הייתה להצטרף
לצד שלנו, אך היא סבלה מאלרגיה איומה לצמחים ונהגה ללכת
לקבוצות ששאפו לאנרכיה עולמית או לישוב סוציאליסטי חליפות. ומה
הטעם באדם חסר משמעות?
לא אכחיש שבתוך אותן שעות רוויות ציפייה בין קירות הזכוכית לא
עלו בי הרהורי כפירה פסטורליים; כמהתי לשבת בין ערמות חציר
ולשאוף ניחוח בקר. אך מה היה עלי לעשות? מחויבות הייתה לי,
והייתי מוסיף לשבת ולצפות שם גם אם יחרב העולם, שהרי תפקידי
הוא. פחדתי להכביד על הנוספים שהיו סביבי, שהרי הרהורי כפירה
ככדור שלג במערכת של קוביות דומינו הם. ומה היה עלינו ועל
הציפייה אם לא הוספנו עוד לשבת שם מידי לילה? ובינות קירות
זכוכית, די באבן אחת..
ובכן, אותו בוקר ראוי היה להיות מלא ערפילים וכפור הנתלה ביאוש
באדני החלון; אך האמת הייתה שהשמש
בעיקשות אירונית נמצאה שם. לא היה זה מפריע לי אילולא הייתי
ניתקל באותו תימהוני שגרם לי לאחר את הרכבת והוציא אותי משלוות
נפשי התלויה ללא קץ בשתים עשרה הדקות ובכוסית היין של בין
השמשות. את זאת אמנם לא היה בכוחו לשנות, אך הנקודה הדוקרת
בדבר הרכבת עיקצצה די והותר. לא היה זה מאותם מזילי ריר פיסחים
הדורשים פרוטתם בקופסאות השימורים החלודות, הנוהגים להוציא
מדעתם את אנשים העסקים המפוטמים. דווקא לבוש כהלכה היה, מרפקיו
משוחררים בביטחון בתוך החליפה הרפויה במידה שלו ומקלו מתנופף
בחצי המעגל המוסכם ימינה ושמאלה, קלילות של דעתנות. הוא נעמד
מולי, בהיסח הדעת, סקר את השמיים המנומרים כמו היה זה צג
דיגיטלי בשדה תעופה עמוס והניח את מקלו ברישול כשקצהו התחתון
מופנה לעקבו בשיפוע. המתנתי שיסור, צעד אחד הצידה מצדו והיה
בכוחי להגיע למדרגות הרכבת ללא סימני עצבנות. אך הוא נותר
ונותר, בדומה לאותו פסל מסורבל שהניחו אותו במקום הלא נכון
בכיכר העיר, עד שכפות ידי התחילו להזיע.  כשטיפות אחדות החלו
לבצבץ מעל לאזור המכחיל ברקתי, התפשט על פניו לפתע החיוך. זה
היה החיוך האכזרי ביותר שידעתי מעודי, שטניות ואנושיות מגובשות
כסגסוגת איכותית במבע אחד. צעד אחורה היה הדבר האסור לעשותו,
אך היחיד שעלה בדעתי, פרט לפריצה בצרחות איימה ומרוץ לכיוון
הרחוק ביותר שניתן היה לחשוב עליו. אילו רק ניתן היה לי לשבת
באותו רגע על עץ בחלל ולצחוק.
הדיבור אצלו דמה לגלי ים יותר מאשר לנהר אחיד ושוצף, כפי שניתן
היה לצפות ממנו. המילים לא נפרצו ממנו אלא זחלו לאט לאט עד
שהתנפצו לרגליך במיליוני שברירי בדולח זעירים. לא הבחנת בקולו
עד ששב והדהד בין אוזניך, וקולו היה נכלא שם והיה עלול להדהד
לנצח אם לא באו מילים אחרות על פניו. הוא תיאר לי, בפשטות
איומה, מערכת של חוטים, קווים וצינורות הזוחלים כמו תולעים
מתוחות מתחתינו ללא התחלה וללא קץ. אילו היו מורמים אלו אל מעל
פני האדמה היינו כולנו נתפסים ברשת סבוכה כמו חרקים שמנים
וחורקניים ברשתו של עכביש. אך עתה הייתה מוטמנת בכל פיצול של
המערכת פצצה מתוחכמת, שהשליטה על כולן נעשתה בידי שעונו שלו.
ובדבריו אלה שלף מכיסו שעון כיס התפוס בשרשרת של חוליות מתכת
ומחוגיו מסתובבים סביב עצמם. ועתה הוא מוסר את השעון לי, כי
אין הוא יכול עוד לשאת באחריות ובפיתוי, אמנם לא מוסר לידי
ממש, אך מעביר את התלות בי, ומעתה ועד עולם נשמתי שייכת לו,
ומצפוני נקשר לנצח בגורל העולם. מה נותר לי לעשות? שועבדתי לו
לנצח ונאלצתי לעשות ככל שברצונו כי בתמימותי האמנתי שעלי
להקריב את איכות חיי למען יתקיימו החיים. תמימות הייתה זו? או
שמא פחד עייף, נטל של עשרות אלפי שנות אנושות ואלפי שנות
צילווליזציה. ראשית, הוא דרש ממני את תינוקי. מה חבל היה שלא
היה לי כל תינוק למוסרו! לבי היה קטוע עד עתה, אך הוא הצליח
לקורעו לגזרים ממש. אשתי האומללה לא חפצה להביא כל תינוק
לעולם, ואני התרוצצתי במשך ימים שלמים בין בתי חולים מטים לפול
בשיכוני עוני לבין פחי זבל עירוניים במטרה למצוא לו את התינוק
המבוקש. מובן שלא מצאתי דבר וחצי דבר, כי חברתנו המתקדמת נהגה
לשמור על תינוקותיה העזובים במקלטים שבנתה במיוחד לכך. ביאושי
ביקשתי למסור לו את מתקן הספסלים, אך הלה היה מבוגר מדי. היה
עלי אם כן לנטוש כתחליף את החממה. כיצד אוכל להעמיד עצמי
בהתחבטות מוסרית כה מורכבת? ראשי דאב עלי כל אותם ימים כאילו
מיליוני
אורלוגינים טופפו בהתלהבות על דפנות ראשי מבפנים. והוא, עם
חיוכו המטורף ועיני הכבשה שלו המשיך
לנופף מולי בשעונו ובמקלו כאותו אציל פראי המבקש לקנות לו עבד
ומתחבט בין מאות כושים ערומים למחצה על רציף שטוף שמש. האם
יותר לי להזכיר עתה שבמשך אותם ימים נוספו צמיגים רופסים מעט
במותניו שגרמו למכנסיו להימתח על עורו בחוסר חן. תת אסתטיות זו
הייתה מסוג הדברים שגרמו למוחי לעקצץ מבפנים בנוסף לאותו עומס
בלתי אפשרי שצנח עלי, יש מאין.
אשתי החלה דואגת לי. לפנות בוקר הייתה קמה בעצלתיים ממיטתנו
ומרתיחה לי חלב חם למען אשתה ותתחזק רוחי. עם אור ראשון יצאתי
לפגושו היכן שרק ביקש לראותני, ובלבד שאוכל לנענע שוב בראשי
ולהצהיר שעוד לא עשיתי את הצעד. אך כל עוד הבטחתי לו שהצעד
ייעשה, הותר לי ולעולם להמשיך בקיום הספקני הזה. אילו ידעו בני
האדם על איזה קצה הם עומדים, וכיצד דקה כשערה הייתה הגדר
המפרידה בינם לבין הקץ היו מתחילים לקפץ באימה ההיסטרית
האופיינית עד כי היו מתפוצצות הפצצות מעצמן. ואילו אני, בשלווה
יחסית של היחיד כנגד האפשרות של הכלל עוד הייתי מגיע בערב
לחממה ביאוש, ומקווה שהציפייה לא תהיה ללא קץ. ערב אחד בלבד
ניסיתי להעלות את הנושא בקרב אנשי צדדי. הם שתקו כצמחים ממש,
ובדיוק כצמחים בלילה הייתה נשימתם רוויה את הפחמן הדו חמצני
שחנק את דברי. בזאת נסתיימה הכוונה לנטוש לעת עתה, ואני אמשיך
להתחנן לפניו לעוד לילה ועוד לילה, עד שאאזור את האומץ לנטוש
את המערכה, כיתום.
אשתי הרתה. ככל הנשים ההרות, היא נוהגת ללטף את בטנה המכוסה
חלוק דקיק ככל שתוכל מדי שעה בשעה, וככל הנשים ההרות גודל היקף
סיבוב היד שלה מיום ליום. היא חולמת חלומות אימה וחלומות
מתקתקים חליפות, ביחס ישר להצלחת ארוחת הערב. היא נוהגת למשוך
בכף ידי עד שאקיץ גם אני מחלומותיי הטרופים אף הם, ומאלצת אותי
להחריש עד אשר תגמור לפרט באוזני במלמול מתוק את אשר חלמה.
והיכן הדוקרניות שכה התגאתה בה תמיד? עתה הבנתי מדוע לא חפצה
בילדים מעולם; לא היה טעם בה עוד כאישיות מרגע השתלבותה
הבנאלית בטבע. אולם, פוחד אני אימים מהלידה. הוא כבר עמד באחד
הבקרים על המעבר לביתי, בסמוך לשער, וחיוכו התפשט שוב כתינוק
החושף את שיניו הבודדות. "ראיתי" הוא טען באוזני. וככל שלומד
אני למנות עד תשע, ביחד עם הפרוצה המנטלית שצמחה לה לפתע
בביתי, הוא מתכנן ביותר פירוט מתי יקבל הוא את העולל.
סליחה. לא היו לי כוונות זדון בהשתמשי במילה פרוצה. אך כיצד
עלי להתייחס לאשת עקרונות שחברתה נעמה לי בדיוק מושלם כמו
קצותיהן של אירופה ואמריקה הצפונית כשריד אחרון לחיבורן הקדום,
שהפכה בין לילה, פשוטו כמשמעו, למין יצור רכרוכי שנטמע במראות,
סדינים וחוברות מהודרות שהושאלו מהשכנה שעוללה אך זה נולד?
חשתי ברע בכל זה כמובן, והערבים בתא הזכוכית היו לי למרגוע
מידי יום. לפתע חשתי שהדבר שיולד עלול להיות מין בן ממזרים
שכזה, וצמרמורת אחזה בי בחושבי עליו.
משתדל אני שלא להביט בחבילה הצרורה בזרועותיי. נמלטתי מדלת
אחורית של בית חולים, כמה סמלי, מנסה למקד את חשיבתי בדרך
הארוכה, הצרובה, למסילת הרכבת. הוא השמיץ באוזני כל מקום אחר
וטען שזהו המקום האידאלי. פשוט תניח אותו ליד המסילה, צרור
בשמיכות הכחלחלות של בית החולים, כדי שלא יתקרר, חלילה. תניח
ותיסוב, ולעולם לא תשוב לראות אותי. מוחך יתקרר לפתע ופניך
יתעוותו כמובן, כי השטן ינטוש את משמרתו אצלך, ואתה תלקה באי
הסימטריה הידועה, אך מה עליך לעשות? חסר ברירה אתה.
נשמתי עמוקות. היה אור, ושמש אדומה צורבנית, והתעללות של קוצים
השורטים את רגלי ומסבים את דעתי לתחושה שזוהי בדיוק כמו הדרך
לגיהנום, רק נותר לשמוע את דפיקות הפח של התוף הענק שיונח פה
בדרך.
נצנוץ המסילה עיוור אותי לרגע קל, ואני הפנתי את עיני לתוך
עיניו, תינוק בסיסי, דומה לכל התינוקות, ובכל זאת, תינוקי, דם
מדמי, הרכב גנטי חצוי משלי.
ליטפתי את אפו בידי האחת, בעוד ידי האחרת ממשיכה לאחוז בו, וכך
סבנו על עקבנו וחזרנו בדרך שממנה באנו.
כל כך הרבה משיחי שקר יש בעולם. מטורפים, מבקשי תהילה, שיגעון
גדלות ומטיפי האמת. כולם מתקבצים בתוך כתות וחלקם מבקשים להפוך
אותי לאחד משלהם. הוא היה כל כך אנושי, וכל כך פסיכופת. כיצד
לעזאזל חשב שהיה ביכולתו לטמון פצצות בכל מערכת הביוב בכל כדור
הארץ. כיצד חשב שהיה ביכולתי להאמין בטירופו.