ארוחת צהריים או צפורני הכלב


כשהגיעה לניו יורק, בשליחות ממשלתית, וזה היה בשנות השישים
המאוחרות, הוזמנה לארוחת צהריים בבית אחת מעשירות העיר.

זו היתה לה הפעם הראשונה בה יצאה מגבולות הארץ והיא היתה מאד
נרגשת.

הדירה בה התקיימה הארוחה היתה מפוארת ביותר ומשרתת שחורה עטורה
סינר צחור ושביס לבן בוהק קיבלה את פניה ואת פני הנשים האחרות,
נשות נציגים ממדינות שונות שאף הן השתתפו בארוחה.

היא היתה מאד נבוכה וחשה מגושמת הן משום הריונה המתקדם ( אז
דמי מור עדיין לא חשפה בטן הריונית בפני המצלמות ) והן משום
שחשה לבושה שלא בהתאם.

תחילה הוגשו המשקאות ואחר כך הוזמנו כל הנשים לחדר האוכל. אותה
הושיבו כמעט בראש השולחן ליד כיסא תינוק, שעדיין היה ריק.

המארחת אישה מטופחת כבת שישים + צילצלה בפעמון זכוכית קטן,
וכשבאה המשרתת אמרה לה: "הביאי אותו".
היא היתה משוכנעת שהמדובר בתינוק וכבר בנתה תסריט שעל פיו היה
זה תינוק שנתייתם מהוריו וגדל בבית סבתו העשירה.

המשרתת שבה , נושאת בזרועותיה כלב "כיס" לבוש בבגד סקוטי.

המארחת ציקצקה בלשונה והושיבה אותו בכיסא התינוק ואמרה:" הוא
היה היום לכבודכן, במספרה, ועשו לו מנקיור ושמו לו גם לק".

היא היתה כל כך נבוכה, שהרי לא עשתה את צפורניה ומעולם לא משחה
אותן בלק.

כה נבוכה היתה עד שהתקשתה לאכול שמא יראה מי מן הסועדים, כולל
הכלב היושב לידה, את צפורניה חסרות החן.