חזרתי אתמול.
מי כמוך יודע שהשבוע שעבר עלי, היה השבוע הכי קשה שלי מזה
שנים, הרי מספיק בכיתי לך במשך כל החודש האחרון, ואתה בין
היחידים שיודע בדיוק, אבל בדיוק ממה אני הכי חוששת, ואתה לא
התקשרת.

אני זוכרת את היום שבו הודיעו לי על הנסיעה הזו, זה היה ביום
רביעי, באמצע העבודה, באמצע הבלאגן הרגיל, ואני יצאתי מוקדם.
התקשרתי אליך, ואולי זו הייתה הטעות הראשונה, אבל רציתי לדעת
שאפשר לסמוך עליך, שאני יכולה לסמוך עליך, כי אתה אמור להיות
החבר הכי טוב שלי...
ובכיתי, כמו שלא בכיתי מאז 4 בנובמבר... ובאותו כאב, כי היה
נדמה שהיא הולכת למות.
אתה היית כל כך נפלא, הכי מקשיב, הכי עדין, הכי מציע, החבר הכי
טוב.

ואז הגיעה אותה שבת, אני רק רציתי להודות על המתנה, שכמה
שהייתה פשוטה, הייתה בה מחווה שלא הכרתי בך, משהו שונה, שרק
הוכיח לי שגם אתה מסוגל לנדיבות מדי פעם. ואז זה קרה...

אני יודעת, הייתי שם בדיוק כמוך, ורציתי אותך לא פחות מאשר אתה
רצית אותי. הדבר היחיד שביקשת זה לא להרוס את החברות... ואני
משתדלת, בחיי שאני משתדלת. אבל כמו אומרים - סקס משנה הכל...

עבר הזמן, אני נסעתי וחזרתי, עברתי את השבוע הקשה, ואפילו
סיימתי את "פונטנלה" של מאיר שלו סוף סוף... היא חיה, ואפילו
רגועה יותר, אבל אתה לא התקשרת...
אני עשיתי את המוטל עלי, התרחקתי עד שכמה שניתן, כל ההודעות
ששלחתי, אתה רק היית עוד מישהו בשרשרת חברים ששלחתי אליהם את
אותה ההודעה, אבל בניגוד אליך, הם התקשרו חזרה או לפחות
התעניינו, ואתה - שאמור להיות החבר הכי טוב שלי, לא התקשרת...
לא יודעת להגיד לך, נכון - התאהבתי, אני מודה באשמה, אבל מה
לעשות, אף אחד לא יכול להגיד ללב שלו מה לעשות, ותאמין לי שאני
מנסה לצאת ממך, אני יוצאת למקומות, מכירה אנשים חדשים, חושבת
על העתיד, ומנסה כמה שיותר לא לחשוב עליך, למרות שזה אחד
הדברים הכי קשים שניסיתי לעבור. מודה - נפלתי חזק הפעם.

אולי אנחנו צריכים הפסקה, לא לראות ולא לדבר, לפחות לכמה
חודשים, ואולי אף פעם לא. אני לא יכולה לספר לך עדיין מה
התכניות שלי, אבל אני לא יודעת אם אתה כלול בהן או לא. אולי
נוכל להתגבר על זה.

כך או כך, אתה קשה לי, מאוד כי אתה אמור להיות החבר הכי טוב
שלי.

קואלה