קמי היתה חברתי הטובה. כמוני היתה שונה מכל יתר הילדים בכיתה.
היא היתה שונה בשני מובנים: היא היתה דתית והיה לה אבא חורג.
גם אני היתה שונה בשני מובנים: הייתי ילדה שמנה וקראתי המון
ספרים.
לפעמים הייתי קוראת שניים או שלשה ספרים, ביום.
מנהג מגונה זה הולך עימי עד עצם היום הזה: אינני יכולה לאכול
או לשתות, מבלי לקרוא.
קמי ואני היינו בכרמל של אז, של שנות החמישים, חברות הכי
טובות.
קמי היתה גבוהה ורזה ובבית שלה דיברו גרמנית, ואני הייתי קטנה
ושמנה ובבית דיברו רק עברית.
אבא שלי כך טענה אמא שלי, נדר נדר כשהגיע לארץ והוא בן שלש
עשרה , לעולם לא לדבר שפה אחרת מלבד עברית.
פעם, וזה היה שנה או שנתיים לפני מותו, נכנס אלינו לחצר נזיר
מהכנסיה הרוסית" המוסקוביה" ושאל משהו ברוסית ואבי ענה לו.
ואני התפלאתי על כך, שהרי הפר את נדרו.
אפשר שאבי לא נדר נדר זה מעולם ושזה רק נראה לאימי כנכון
לנודרו ואפשרשנדר והפר. על כל פנים עד היום לא ידעתי ואני
מניחה שלעולם לא אדע.

קמי ואני היינו מרבות לשוטט בהרים ולקטוף פרחים. זה היה לפני
שחינכו אותנו שאסור.ויום אחד ,כשקטפנו פרחים ,סיפרה לי קמי
בסודי סודות שאבא שלה הוא בעצם לא אבא שלה, ושאמא שלה, הייקית,
היתה כבר פעם נשואה למישהו אחר, שהיה "שוורצע" ושהם התגרשו
ומאז היא לא ראתה את אבא שלה. ודווקא האבא השוורצע הזה ירד
לגרמניה ועושה שם עסקים ושהוא שולח לה כל הזמן מכתבים, אבל
שאמא שלה לא נותנת לה אותם ולא מרשה לה אפילו לחשוב או לדבר
עליו ושאבא שלה שלא אבא שלה הוא ייקה כמו אמא שלה ושהוא פוחד
שאבא שלה שהוא כן אבא שלה, יבוא ויחטוף אותה. והחשש העיקרי היה
שאבא שלה שבאמת אבא שלה יבוא לבית הספר ומשם ייקח אותה במונית
למי יודע לאן.

"איך הוא נראה האבא שלך הזה?", שאלתי את קמי.
אבל היא לא ידעה. היא לא ראתה אותו מאז שהיתה בת שנה או שנה
וחצי ואמא שלה סילקה כל תמונה או רמז לשוורצע הזה, מהבית.

אינני זוכרת רגע יפה יותר בילדותי, מהרגע שבו סיפרה לי קמי על
אפשרות החטיפה.
מאותו רגע הייתי על המשמר. הייתי מתכננת איך אניס את האבא
שבאמת היה האבא של קמי, ושהוא "איש איום ונורא" כשזה יבוא
לחטוף אותה.

בכל יום כשהיינו יוצאות מבית הספר , הייתי מביטה ימינה ושמאלה
ובודקת עם ה"שוורצע" נמצא שם או לא.
כשלא ראיתי שום חשוד, מלבד מוכר הארטיקים עם הארגז המשקשק על
גבו, הייתי שורקת לקמי, והיא היתה יוצאת משער בית הספר ויחד
היינו עולות על האוטובוס או הולכות ברגל, הביתה.

לפעמים היינו מגיעות שתינו רכובות על אופניים ואז היתה הבהלה
גוברת, שהרי האבא האמיתי שלה, יכול בעזרת נהג המונית שיסיע
אותו לחסום לקמי את הדרך, והיא אז תיפול מאופניה , תחבל
ותחטף.
בימים שהיינו רוכבות על אופנינו, היינו מקפידות לנסוע רק על
המדרכה, כי ככה האבא שעכשיו לא היה איתה, לא יוכל לעצור את
המונית שבה יבוא ולחסום לקמי את הדרך.

וכך היה בכל יום. אני יוצאת ראשונה, מביטה ימינה ושמאלה,
וכשהייתי מוודאת שאין כל סכנה היתה קמי מצטרפת.

קמי הפכה אותי למרכז הכיתה.היייתי המלכה הלא מוכתרת שלמרות
שהייתי שמנה וחולמת ותולעת ספרים, הייתי המגינה של קמי שהיתה
גבוהה מממני לפחות בראש שלם ושהיתה ספורטאית מצטיינת ואלופת
חיפה בריצה לצעירים, ואילו אני קיבלתי בכל שנות לימודי בלתי
מספיק בהתעמלות.
הייתי אסירת תודה לקמי, ודבקתי בה עוד ועוד.
אינני בטוחה שקמי או הוריה היו כל כך מרוצים מהסידור, כי קמי
ביקשה ממני לבוא  אליה רק פעם בשבוע ולא פעמיים,כפי שהייתי
נוהגת, כי זה מפריע ל"שלף שטונדה" של אמא שלה וגם כי גברת
רוזנהק מהקומה שמתחתיהם אומרת שאני מדברת וצוחקת בקול רם,
ושמיד רואים איזה חינוך (גרוע)קיבלתי למרות שאמא שלי מורה.

הבקשה של קמי לא כל כך הפריעה לי כי בבית שלה, ידעתי שהיא
מוגנת. וחוץ מזה זה נתן לי יותר זמן לקרוא ספרים.

פעם ניסיתי לומר לאמא שלי שאבא של קמי הוא לא אבא שלה ושהאבא
שהוא כן אבא שלה מאיים לחטוף אותה ושאני צריכה לשמור עליה, אבל
אמא שלי חשבה שאני מדברת שטויות, כמו בפעם שסיפרתי לה, לאמא
שלי, שאני יודעת שהיא אמא לא אמא שלי אלא אמא חורגת .

" זה הכל מרוב הספרים שאת קוראת" אמרה אמא שלי והמשיכה לשבור
את תרמילי השעועית הירוקה ,בחריצות.
"אבל" התחלתי לומר ואז נתקלתי בספר חדש שאחי הביא מהספריה בשם"
רחוב החתול הצד דגים"ושכחתי מה שרציתי לומר. לקחתי את הספר
שכנראה לא היה לגילי, אבל אז איש לא בדק, ועליתי למעלה לחדר
וקראתי בשקיקה.

השנה עברה.קמי ואני עלינו לכיתה ו , אני בבית ספרי וקמי עברה
לביה"ס דתי.

שנה לאחר מכן כשקמי כבר לא למדה איתי, הגיע אביה האמיתי לארץ,
וחטף אותה מבית הספר,במונית.
סדרה ארוכה של משפטים ודיונים נערכה, וקמי "חולקה" בין הוריה.

לא היה לי ספק שאילו הייתי עם קמי בבית ספרה החדש, לא היה אבא
של קמי מצליח לחטוף אותה.