'ספר לי סיפור'
'מה?'
'ספר לי סיפור', היא הרימה את קולה למרות שידעה ששמע אותה
מקודם. סיפור, הוא חשב לעצמו. כשיצא מביתו לבקר אותה בבית
החולים, לא חשב שיצטרך להביא סיפור, אפילו פרח לא הביא למרות
שידע שזה ישמח אותה.
'הרגשתי מוזר לעשות דבר כל כך צפוי', הוא התנצל בפניה. ועכשיו
הסיפור הזה.
בעצם טוב שביקשה סיפור לאחר חצי שעה שישבו ולא דיברו. לאחר חצי
שנה שחיו ולא דיברו.
'איש אחד ישב על כסא', הוא אמר בקול רם כאילו הקריא כותרת מתוך
עיתון. שתיקה. הוא מחכה שתגיד משהו ולבסוף הוא אומר שוב
'הוא ישב על כסא.'
'יש לו שם?'
'דני, קוראים לו דני', הוא בחר שם מקרי. 'לא, בעצם קוראים לו
פראנקו, הוא לא מכאן'. טלפון מצלצל בחדר המיון. הוא נזכר איך
התעורר ביום שני בצהרים והטלפון צלצל. הוא לא התעורר מהטלפון,
בזה הוא בטוח, הוא פשוט קם והרים את השפופרת. החבר שלה ניסה
להסתיר את המבוכה, ולבסוף אמר בשני משפטים קצרים 'היא נפצעה
בתאונה, לא משהו רציני אבל בכל זאת. היא בבית חולים לכמה
ימים'.
'כמה זמן הוא יושב שם?' היא שואלת לפתע.
'מחר זה יהיה שבוע', הוא מחייך, הוא הפתיע את עצמו במהירות שבה
ענה לה כאילו ידע מה תשאל.
'מה הוא עושה כל הזמן?'
'אמרתי לך, הוא יושב על כסא.'
'הוא לא יכול כל הזמן לשבת, חייב לקרות משהו. הוא צריך לאכול,
לישון, אי אפשר לשבת שבוע שלם ולא..."
'שישה ימים', הוא קוטע אותה, 'רק מחר זה יהיה שבוע.'
'בכל זאת חייב לקרות משהו. יש לו משפחה? חברים? מישהו שיודע
עליו?'
'כן, יש לו, הם רואים אותו ומדברים אתו והוא אתם, אבל זה לא
חשוב, העיקר הוא מה שהוא חושב ועושה עם עצמו.'
'על מה הוא חושב?'
'על כלום, הוא לא חושב על כלום, רק יושב ומתרוקן לאט לאט.'
'חייב להיות משהו חוץ ממנו. מה עם האחרים? את מי הוא פוגש? על
מה הם מדברים? איך הכל התחיל? ... איזה מין סיפור זה?'
הדלת נפתחת, אחות נכנסת ונעמדת בינו לבינה. בלי מילים היא
מגישה לה צלחת מזכוכית ובה ארבעה כדורים לבנים וכוס חד-פעמית
מלאה במים. עומדת עוד כמה שניות ויוצאת.
היא מרוקנת את הכדורים אל ידה ומביטה בהם. שותה חצי מהכוס ורק
אז בולעת את הכדורים זה אחר זה, לגימת מים אחת לכל כדור. כשהיא
מגיעה לכדור האחרון הכוס כבר ריקה. היא בולעת אותו במאמץ,
מניחה את הכוס ומתיישבת על המיטה מולו.
'איך הכל התחיל?' היא שואלת שוב.
'יום אחד הוא חזר הביתה, התיישב להוריד נעלים...'
'ומאז הוא יושב?'
'כן.'
'רגע, אמרת שהוא חזר הביתה. מאיפה, מאיפה הוא חזר?' היא כמעט
צועקת מהתלהבות כאילו גילתה פתרון לבעיה מתמטית מסובכת.
'זה לא חשוב', הוא אומר. הוא לא רוצה לספר לה שום דבר שקרה
לפני זה, הוא רק חוזר על עצמו ואומר 'הוא יושב שם ומתרוקן לאט
לאט'.
היא קמה ופותחת את החלון. היא לא נראית פצועה מלבד התחבושת
שעוטפת את ידה מהמרפק ומעלה ונעלמת בשרוול פיג'מת בית החולים.
ושקית הנוזלים השקופה שמחוברת לוריד בידה השניה. להיפך, היא
אפילו נראית לו בריאה יותר מהרגיל.
הוא מביט אל החלון הפתוח, השמש כבר שוקעת והוא כבר צריך ללכת.
הוא מסתכל בשעון ואומר 'בטח אבוא שוב מתישהו'.
'תביא פרחים?'
'אולי, אם אזכור', הוא עונה ומדמיין לעצמו איפה יקנה את
הפרחים. אם יקנה אותם ליד ביתו הוא ירגיש מגוחך כל הדרך לבית
החולים כשפרחים בידו אבל אם יחכה ויחפש חנות פרחים ליד בית
החולים הוא עלול שלא למצוא ולבוא שוב בלי כלום.
'עם או בלי פרחים אבקר אותך שוב לפני שתצאי מכאן', הוא אומר
ומנסה לקום מהכסא. 'להתראות', הוא אומר ומנסה לקום.
היא נשכבת על המיטה ומפנה את ראשה אל הקיר.
הוא מסתכל עליה נרדמת תוך כדי ניסיון נוסף לקום.  
'קוראים לו פראנקו, הוא לא מכאן', הוא אומר לעצמו ונשאר לשבת
על הכסא שליד מיטתה.