השמש כמו קראה תיגר וסרבה לצנוח במערב והוא הילך בשדרת
האקליפטוסים שבין הרפת לבית הקטן שבנו הוא ורותקה בעשר
אצבעותהם בפאת השדה שלהם עם המרפסת הגדולה הפונה למערב.
הוא היה בשנות השבעים שלו, ממוצע קומה עם שיער מלא, כתפיים
רחבות, מבנה גוף מוצק וחזק שהשנים לא נתנו בו את סימן הגיל.
ריח הקיץ היה חזק מאוד, מרחוק עלה אד של אבק, עוד טרקטור סיים
את יום העבודה בשדות הכותנה והוא עולה בדרך חזרה אל המושב,
והמחשבות צפו במוחו והטרידו מנוחתו. בצהריים הלך לבקר את אשתו
ובנו בבית הקברות, שם היה מוצא רגע של שקט בין האבנים השותקות,
היה מנקה את קבר בנו שלא חזר מן המשימה אליה יצא וגופתו הוחזרה
כעבור שנים מספר, והיה מביט בקבר אשתו שהייתה היפה בבנות המשק
שלא יכלה לשאת את צערה ושמה יד בנפשה. הם עברו שנים קשות של
חוסר במשק והיו מעמודי הבניין של המושב, אבל בנה הצעיר שנפל עם
מטוסו בשטח האוייב והידיעה כי נהרג כמו שמה קץ למסכת החיים
שלה. משהו בתוכו נשבר, הוא היה עייף מאוד וכל אשר רצה היה
להכנס לחדרו, להניח תקליט על המקול ולעצום את העיניים, לחלום
על הימים היפים בהם כולם היו כאן, וכמו לא היה דבר.
בכניסתו לבית כבר השמש החלה לצנוח במערב וריח הפרחים בכניסה
ערב לאפו ועודד אותו מעט. הוא חש כי מישהו ישן בכורסה במרפסת
הקדמית של הבית. הוא סובב סביב הכסא וראה את בנו בכורו ישן על
הכורסה הישנה בו נהגה רותקה לנוח אחרי הצהריים כל יום.
הביט בפנים החלקות של האיש ראה כי נוספה דרגה חדשה לכתפו, הוא
חש גאווה עצומה ופתאום נזכר כי שכח שהוזמן לטקס קבלת הדרגה ע"י
כלתו שלשום וחוסר מנוחה הסעיר את דמו.
אדם בנו דמה לאמו והיה ילד יפה כמו מלאך קטן בשנתו למרות גילו.
הוא היה איש חזק מאוד בעל פנים חלקות, עם חיוך ציני על שפתו
העליונה; היה אדם רחב אופקים ויש אומרים בעל לב אמיץ מאוד.
הוא ניגש את הקומקום, שפת בו מים והתיישב מול בנו הישן והביט
בו כמו היה תינוק בעריסה ולא עברו להם ימי הנעורים והילדות,
ונזכר כיצד היה נוסע עימו על הטרקטור בשבילי המושב. הוא היה
הבן הבכור של המושב, ולימים היה אגדה בזכות שרותו הצבאי והרבה
כתרים נקשרו לשמו של בנו, כמו ריחף מעל ראשו כתר של מלך בלתי
נראה.
אחד מתוך חמשת הבנים שלהם, שכעת אף אחד לא נשאר עימו שם במשק
שלהם שבנו בעשר אצבעות, הוא ורותקה היפה.
הקומקום שרק והעיר את בנו שפקח עיניים, מצמץ קלות, הביט באביו
במבט מודאג אבל כשהבין כי הכל בסדר הוא קפץ והדביק חיבוק גדול
ונשק קלות ללחיו של האב. דאגתי, אמר, אבל לא היה לי כוח לחפש
במשק ויעל שהייתה מגיעה להכין את ארוחות הערב של אביב אמרה
שהלכת לטייל אז נמנמתי בכסא של אמא עד שתגיע.
אתמול קיבלתי את הדרגה, אבל לא הגעת ולא ענית לטלפון אז דאגתי,
ובדרך צפונה הייתי חייב להכנס ולראות האם הכל בסדר.
אביו הביט בו וראה את העיניים שקועות בתוך עיגולים שחורים
והבין כמה בנו עייף, ומייד קם והציע משהו לאכול מקלחת וקפה.
אבל בנו, כמו היה כבר חזרה בשגרת החיים, הודיע כי הוא חייב
להגיע לישיבת מח"טים שהרי הוא זימן אותם לקראת פריסת האוגדה
שפיקד עליה בקו הצפוני שם ברי הגליל.
הוא נשק שוב לאביו, השאיר לו את מספר הטלפון החדש בחטיבה שקיבל
יום קודם ואמר שלום, פנה ויצא לחצר הקדמית, שם עמד ג'יפ חדש
שקיבל יום קודם. הוא עלה לרכב, הניע, וכמו היה בתוך חלום החל
בנסיעה, שואף לתוכו את ניחוח המשקים שעלה באוויר החם שחרך את
הפנים. הוא היה בדרך לאי שם...