הדרך אל המקווה שקקה חיים.
שמעון הביט בעלמות החן אשר היו בדרכן למקווה בתאווה יתרה. הוא
ידע שזה ממש לא בסדר, אבל למרות זאת, הוא הבין את ההורמונים
הצעקניים למדי שלו. הוא ידע שהיתה זו תאווה לאהבה, דבר אשר
אסור היה על פי הרבנית הקדושה אסתר ברוגנהיים. הדבר שעשע אותו
קלות, למרות המחשבה על כך שלא יוכל להגשים את הפנטזיות הפרועות
שלו עם ינטל, בת האופה.
מחשבות רצו במוחו, כיצד הוא יושב בביתו ולומד גמרא, כאשר ינטל
מגיעה, לבושה חצאית צמר סקסית וכובע תחרה מגרה. הוא ראה בעיני
רוחו כיצד היא רוכנת מעליו ומלטפת את הכיפה שלו ברכות. לאחר
מכן החלה מלקקת את ציציותיו ומלטפת בחושניות את השטריימל שלו.
"אך יא רבי", שמע אותה זועקת באקסטזה בדמיונו חסר הפשרות. הוא
יכל כמעט לראות אותה, להרגיש את פיאותיו נלחצות אל ירכיה
העגלגלות. שמעון הסמיק מעט בעת שחלם עליה מרימה את הסידור מעל
השולחן ותוחבת אותו אל בין שדיה הזקורים.
הוא החל לגנוח בצורה סדירה, בעת שדמיין כיצד מלטף שפמו את
חצאיתה ומחלפותיה. הכלי אשר בידו הימנית מתנפח יותר ויותר עד
שחישב להתפוצץ. ברגע של טירוף גנב הצצה נוספת אל עבר הנערות
שמילאו את פתח המקווה, ושחרר אנחת רווחה ארוכה, כאשר את הקיר
אליו נצמד ברטיבות חמימה.
'לרבנית תהיה עבודה קשה לנקות את הקיר הזה', חשב, כאשר טיפס
החוצה מהחלון וברח כל עוד נפשו בו.

איזה סיום טרגי.