ניצנים שהנצו, כבר נבלו פרחיהם
כיום.
איך הציפיה שאכלתני בימים ההם,
עת פריחה, מפוררת ליבי,
היום.
לו ידעתי, את טעותי הייתי מוצא מזמן,
בימים ההם. ולא היום.
כל שנותר בי הוא להצית את האש, אם אוכל,
ואם לא, אולי לא נועדתי לכך.
אולי הניצנים ההם הנצו.
למישהו אחר.
בכל מאודי רציתי,
ידעתי את סבלי, של הליכה עיוורת,
ללא גבולות.
אך שמש ליבי כוהה כעת, היום.
החושך לא מתיר לי לראות, איך ידעתי, פעם,
להאיר,
איך ידעתי להיות מואר,
יבשתי מהשמש הזו.
יש פרחים, שלא עומדים בחום
כה חזק, עד
היום.
עולם ומלואו היו הפרחים.
כך חלפה לה, תהילת עולם. |
