היא ישנה עכשיו, המתוקה שלי. העיניים הירוקות המתוקות שלה
עצומות, היא נוחרת קצת. נחירות-שריקות קצרות כאלו של ילדה. היא
עדין באותה הפיג'מה שהיתה לה מאז הילדות, זו בשני החלקים, של
פו הדוב. הבטן החלקה שלה קצת נשפכת החוצה, בגלל שהיא שוכבת על
הצד, השמנמנה שלי. היא לא יודעת.

אני מצטער, קצת נסחפתי. אני טוביאס. אני בן תשע-עשרה החל מלפני
שבוע (תודה), לא חשבתי אף פעם להגיע לגיל הזה האמת, אבל אני
פה. עליתי עם אמא לארץ לפני משהו כמו שתים-עשרה שנים מדרום
אפריקה (יוהנסבורג, למי ששואל) והשתקעתי פה בארץ, איזור המרכז.
את אבא מעולם לא היכרתי ואמא תמיד התחמקה כשהתחלתי לתחקר.
לבסוף היתה מתחילה להתעצבן ולצעוק, כך שזנחתי את הנושא
והתרגלתי לעובדה שאני חי רק עם אמא, לא משהו מיוחד. אה, שכחתי
להזכיר, אני סובל מהפרעה נפשית. אני שומע קולות, או יותר נכון
קול אחד. אני חושב שהשם המדעי הוא סכיזופרניה.
כן, אני יודע, "אופס, שכחתי" זו לא בדיוק הגישה המקובלת
כשעוסקים במחלות נפש, ובהחלט ניתן לצפות ממני למידה של
דיסקרטיות, אבל אפשר לומר שעם השנים שעברו מאז היכרתי את
אורסון, עשר במספר, התרגלתי לחיות איתו, או יותר נכון לומר-
למדתי לסבול אותו.
אורסון הוא הקול שמדבר אלי מבפנים.

את אורסון היכרתי לראשונה, כמו שאמרתי, לפני עשר שנים. זה היה
כשירדתי למכולת עם קצת שליחויות לאמא, או אם להיות יותר
ספציפי, ליד מקרר מוצרי החלב באותה המכולת. בעוד אני עסוק
בלבטים הקשים בחייו של כל בן תשע ממוצע, שנעו בין לבחור בין
"פסק זמן" ו"כיפכף" ול"האם יצא פוג שחור בחפיסת ה'פוגים' שאני
עומד לקנות עכשיו?", שמעתי מישהו מלחשש מאחורי "היי, ילד".
הסתובבתי בקפיצה מרוב בהלה, וכמעט שהשלמתי סיבוב של 360 מעלות,
רק כדי לגלות שאין אף אחד מאחורי. מבולבל, הסתובבתי חזרה
למטרתי המקורית- קוטג' תשע אחוזים לאמא. לאחר כדקה, שוב הגיע
הקול, חזק יותר הפעם "ילד! תקשיב לי, חתיכת שפריץ זרע חסר
תועלת שכמוך! אתה הולך לתפוס את חתיכת הבשר הזקנה הזו בדלפק,
ולשבור לו את האף לתוך הפנים, הבנת?!" כאב עז התפרץ בין רקותיי
ונאלצתי ללפות את ראשי כדי לא להשתגע ממנו לגמרי, מה שגרם
לשקיות הקניות שלי ליפול, אבל לא החליש את הכאב במיוחד. למעשה,
הוא רק התחזק. נפלתי על הרצפה ועצמתי את עיניי בתקווה שהכאב
ייפסק כבר, והוא נפסק. פקחתי את עיניי לאט לאט רק כדי לגלות
שאמנם נשארתי על הרצפה, רק שמקרר מוצרי החלב התחלף בדלפק,
המוכר מאחוריו מדבר בטלפון, נשמע נסער למדי, דם מעטר את
חולצתו, ולחיי שלי בוערת מכאבים. אפשר לומר שזו היתה ההיכרות
הראשונה שלי עם אורסון, רק שאז לא ידעתי את שמו, או אם יש לו
בכלל שם, ומה הוא לעזאזל רצה אז, ורוצה ממני היום.
מאוחר יותר באותו היום נשלחתי לפגישה עם פסיכיאטרית ילדים.
השוטרים דווקא לא האמינו לי בהתחלה והאמת היא שגם אני עצמי לא
הייתי מאמין לי, אבל למזלי, אם אפשר בכלל לכנות גורל כזה
כ"מזל", אורסון התפרץ שוב בתוך ראשי וכשפקחתי את עיניי, הייתי
קשור לכיסא באותו החדר, כשמישהי, שיותר מאוחר הזדהתה כקרן
הפסיכיאטרית, ישובה מולי משרבטת דברים בפנקסה. היא זו שאמרה לי
שלקול הזה יש שם, שהוא טוען שקוראים לו אורסון. היא אמרה גם
שהקול טוען שהוא אף פעם לא פעל בניגוד לרצוני, הוא פשוט עושה
את כל מה שאני מפחד לעשות, את כל מה שאני רוצה אבל מתבייש
להשיג. היא גם הסבירה לי שמעכשיו אני אשהה במקום אחר, ומה
משמעות הקול הזה. היא הסבירה לי מה זה סכיזופרניה.
מאז אותו יום התרגלתי לשגרת חיים אחרת. שגרת החיים בבית החולים
לחולי נפש (או כמו שאמא אהבה לכנות את המקום בביקוריה "המקום
הנורא ההוא").

את השנה הראשונה לאישפוזי העברתי רוב הזמן על הדפוס הדי קבוע
של השקמה-כדור-אוכל-כדור-רופא-כדור-שינה וחוזר חלילה. איבדתי
די מהר את מה שנשאר משמחת החיים שלי והייתי מתהלך סהרורי
במחלקה רוב היום. הזמן לא שינה בשבילי הרבה, הייתי יכול להתהלך
כך ימים שלמים עד שעת השינה, או עד שאורסון היה מגיע לבקר.
והוא הגיע.
היו נוצרים מצבים, רובם בחצי הראשון של אותה שנה נוראית,
שאורסון היה מגיע ו"דוחף" את תודעתי הצידה (ביטוי של קרן
הפסיכיאטרית), והייתי מתעורר בתוך מעיל משוגעים שהיה גדול עליי
במידה או שתיים ושני אחים מחזיקים בי בחזקה בעוד אח שלישי מנסה
להחדיר את מחט המזרק לעורי. לבסוף היה מצליח ואני הייתי נסחף
אל עולם חלומות אחר, אוטופי משהו, ומתעורר כפות למיטתי לאחר
כמה שעות טובות. קרן היתה ישובה ליד מיטתי ברוב הפעמים הללו.
סה"כ העברתי במקום ההוא חמש שנים של טיפולים ותרופות, שיותר
הקהו את חושיי שלי כבנאדם מאשר טיפלו באורסון. אבל אורסון שתק.
הוא שתק לקראת סוף השנה החמישית, ממש שתק, לשמחת הרופאים
והצוות, שהחליטו לאחר כבוד שהמערכת הצליחה ואני נרפאתי וכך
שוחררתי לביתי בגיל ארבע-עשרה, כשיר לשילוב בחברה. לקח לי
שנתיים לחזור.

בתקופה השניה שלי בבית החולים העניינים כבר נעשו יותר מסובכים.
הועברתי מחלקה למחלקת המבוגרים ונגלה לפניי אחד מפלאי
הטכנולוגיה הרפואית- הטיפול החשמלי. בתקופה השניה שלי שם גם
הכרתי את אהבת חיי, את בלה.
בלה היתה יושבת רוב היום בפינת חדר המשחקים שלנו. מכונסת בתוך
עצמה. היא היתה ילדה שמנמנה שכזו, לא יפה במיוחד. לאף שלה היתה
נטייה מוזרה כזו ימינה, כאילו מישהו שבר לה אותו, אבל היו לה
העיניים הכי ירוקות והכי עמוקות ויפות שאי פעם ראיתי. התאהבתי
בה ממבט  ראשון, אבל את האומץ לדבר איתה אזרתי רק בתחילת השנה
השניה בתקופה השניה (החמישית סה"כ) שלי בבית החולים. היתה לי
תכנית מדהימה בגאוניותה, שלשם ביצועה נזקקתי לעזרת חבר
מהמחלקה, אורי. אורי, גבר רזה וגבוה, שסבל מהפרעה מצחיקה למדי
שנקראת "תסמונת טורט", הסכים מיד לעזור לי. התכנית הלכה ככה -
אורי ילך ויתחיל להציק לבלה, לגעת בה, לקלל אותה (דבר שהוא גם
ככה לא שולט בו, הודות למחלתו) ועוד דברים כעולה בדמיונו, ואני
אגיע כמעט משום מקום ואציל אותה. ממש אביר על סוס לבן. התכנית
הצליחה מעבר לכל ציפייה, חוץ מזה שאורי קצת נסחף עם ההתנגדות
שלו אליי, בכל זאת הייתי בן חמש עשרה אז. אני ובלה התחלתו לדבר
ולהכיר אחד את השני.
בלה היתה בת ארבע-עשרה כשהיכרנו, היא סבלה ממחלה שנקראת
מאניה-דיפרסיה כבר ארבע שנים, שבגדול זה אומר שקשת הרגשות שלה
נעה בין שמחה אקסטטית כמעט לבין דיכאון קליני-התאבדותי. היו לה
הצלקות להוכיח את נסיונותיה. היא נולדה בבלארוס ועלתה בגיל
שנתיים לארץ. גרה במושב בדרום למשך מרבית חייה ועברה למרכז רק
לאחרונה, כדי לקבל טיפול טוב יותר למחלתה. כך המשכנו לדבר אני
והיא. כששמעה ממה שאני סובל פתאום השתתקה.
"מה קרה?" שאלתי מעט נסער.
"כלום, סתם, היתה לי דודה שמתה מזה..."
"באמת?" התפלאתי "איך?"
"...מהקולות של דוד שלי" סיננה בלה בשקט. הייתי בהלם, אני חושב
שרק אז הבנתי באמת שאני מסוגל לדברים באמת נוראים, או יותר
נכון, אורסון מסוגל. התחלתי לבכות, עד שהרגשתי מגע רך על
צווארי. כשהצצתי שמאלה קלטתי את בלה, מניחה יד עטופה בסוודר
שחור עלי, מחייכת חיוך שכולו אמר "זה בסדר, אני כאן". חייכתי
קצת מעבר לדמעות, ויצרתי עם שפתיי "תודה" בלי מילים. מאז אני
ובלה ביחד.
קשה לומר שלי ולבלה היה משעמם ביחד. אם לשים את העובדה ששמרנו
על זוגיות חזקה למדי בתוך בית חולים לחולי נפש בצד, ישנן גם
מחלותינו שלנו. אני זוכר, או ליתר דיוק לא זוכר, מספיק פעמים
בהם אורסון קפץ לביקור וכשהתעוררתי שוב הייתי כפות למיטתי, בלה
ישובה לידי, בוכה. היו גם הפעמים בהם הייתי צריך לעצור את בלה
מלחתוך את עצמה, מלבלוע  את כל קופסת הכדורים שגנבה מחדר
האחיות, מלקפוץ מהחלון וממה לא. אבל אהבנו. אהבנו באמת. והאהבה
חיזקה את שנינו כנגד המחלות, כנגד הצוות, התרופות, הדיכאון
והבדידות, כמעט נהנינו שם, אני והיא.

יום אחד היא באה אליי קורנת משמחה.
"קמת על צד ימין של המחלה?" שאלתי בחיוך. התרגלנו לעקוץ אחד את
השני עם הזמן.
"גם" חייכה אלי לאחר שנשקה לי על השפתיים "וגם כי יש לי
רעיון".
"נסי אותי" אמרתי בחיוך.
"אני רוצה לדבר עם אורסון, לבד". אישוניי התרחבו לפתע.
"מה?! את נורמלית? אין שום סיכוי, אני לא יודע מה הוא יעשה ואת
יודעת שהוא לא אוהב אותך..."
"ששש" הרימה את אצבעה לעבר פי בתנועה של השקטה שכמעט הרגיעה
אותי באותה השנייה. "תירגע, אני יודעת ולא שכחתי, אבל אני רוצה
לדבר איתו בשבילינו. בשבילך. אני רוצה שהוא ישתוק וילך".
"חמישה רופאים כבר ניסו, ואת תצליחי?" שאלתי, לא בלי טיפה של
התגרות.
"אם תאמין בי ותתן לי לנסות, אתה תראה. אני צריכה רק שתפסיק
לקחת את התרופות..."
"לא!" ניסיתי למחות, אבל היא נעצה בי את העיניים הירוקות האלה
שלה במבט של בקשה. תמיד היא היתה משיגה מה שרצתה ממני עם
העיניים הללו. תמיד היא היתה האופטימית בינינו. נכנעתי. היא
צהלה משמחה ונשקה לי ברוך.
"לא תתחרט!" הבטיחה לי. כמעט שהאמנתי לה אז. קבענו שבמשך השבוע
הקרוב אני אתחמק מלקחת את הכדורים ובסוף השבוע ניפגש בחדר שלי
לשלב האחרון ובאמת לאחר שבוע שהתחמקתי מהתרופות (ונאלצתי לסבול
טיפולי חשמל פעמיים תודות לאורסון) נפגשנו בחדרי לשלב הסופי.
היא התישבה מולי בפנים רציניות והתחילה לדבר. רק שהיא לא פתחה
את המשפט ב"טובי" או "מותק" כרגיל, היא פתחה אותו ב"אורסון"
להפתעתי. כך במשך רבע שעה היא דברה אל אורסון, לא אלי, מתגרה
בו לצאת החוצה, להתעמת איתה, קוראת לו "פחדן" "חלשלוש". למרבה
הפחד, כל אלו התחילו לעבוד ולאחר עשרים דקות, שמעתי אותו מלחשש
שוב מאחורי ראשי, קיטועי משפטים נזעמים "...הזונה! ...ור לה את
האף העקום הזה ש....ארררר!!!". התעלפתי כמעט מיד. כשקמתי, לא
זכרתי בדיוק מה קרה ואיפה אני. לקח לי בערך דקה להתאפס על
עצמי, וכשהתאפסתי סופסוף הזדקרתי כמעט בקפיצה במיטה והסתכלתי
סביב לחפש את בלה. מצאתי אותה בפינה של החדר, פנים מלאים דם.
האף, שעד עכשיו נטה ימינה בזווית לא טבעית, התנדנד לו בזוית לא
טבעית עדין, רק שמאלה.
"הוא יש...יש..ישתוק מעכשיו" גמגמה לעברי בקול מרוסק
"ה..ה...הו...הוא ישתוק" קרסה בבכי אל בין זרועותיי. לא ידעתי
מה לומר אז לא אמרתי כלום. רק חיבקתי אותה בשקט, עד שהאחים באו
לקחת אותי.

מאז אותו היום, כעשרה חודשים מאז שהיכרנו אני ובלה, החיים נעשו
הרבה יותר טובים בשביל שנינו. שכבנו בפעם הראשונה כשבוע לאחר
מכן, כשהשתחררה חזרה למחלקה מהמרפאה. אני זוכר שלפני שהתחלנו
היא שאלה אותי בשקט אם זו הפעם הראשונה. עניתי שלה שבשבילי כן,
אבל אני לא לגמרי בטוח אם אורסון עדין בתול. היא הנהנה וחייכה
לעברי חיוך רגוע, ונישקה אותי חזק חזק. הפעם הראושנה שלנו היתה
קצת מגומגמת. אחרי הכל, פעם ראשונה. אני גמרתי מהר מדי, לה זה
כאב, אבל נהנינו. נהנינו כי אהבנו ולא היה אכפת. אולי גם ידענו
שישתפר עם הזמן. ובאמת השתפר (חוץ מכמה פעמים שתפסתי אותה
בתחילתו, או בעיצומו של התקף דיכאון, והיא היתה בוכה בכי
תמרורים כל זמן ה...אקט, אני מניח). כך המשכנו אני והיא להחזיק
ראש מעל המים, לתמוך אחד בשני ופרט לכאבי ראש חזקים שהתחילו
אצלי כמה חודשים לפני השחרור בדיעבד, הכל היה פשוט מצויין.
באופן יחסי כמובן.
כמו שאמרתי, בסופו של דבר השתחררנו, כמעט ביחד (היא כמה חודשים
לפני). לאחר שנתיים וחצי בפעם השנייה ושבע וחצי שנים סה"כ,
השתחררתי מהמוסד המקולל ההוא, מהטיפולים החשמליים, מהכדורים,
מהכל. נשארנו אני ובלה נגד העולם. הרגשנו נפלא.
מיותר לומר ששנינו לא התגייסנו לצבא, כך שאני הצלחתי למצוא
עבודה זמנית בחנות מחשבים כעוזר טכנאי (אמנם בלי השכלה מתאימה,
אבל התעסקתי בנושא רוב חיי, גם בבית החולים והאחראי התרשם
מאוד) ובלה התעסקה בלהשלים השכלה בסיסית, אני השלמתי את שנות
לימודי בבית החולים, בעוד בלה מעולם לא הסתדרה עם מסגרות.
השגנו לנו דירה חמודה שכזו בקצה העיר ועברנו לגור ביחד, היינו
מאושרים עד הגג. באמת האמנו שהעולם שלנו, שיהיה טוב. אילו רק
היא היתה יודעת.

עברו כמעט שנתיים וחצי מאז היום הנפלא ההוא, היום שאורסון שתק.
היום שבו הכל השתנה והתחילה העלייה, התחיל תהליך השיקום, פרחה
האהבה. אילו רק הכל היה כך. היא נראית כל-כך תמימה עכשיו,
המתוקה שלי. נוחרת את הנחירות הקטנות שלה, עם הפיג'מה החמודה
שלה. היא לא יודעת שאורסון מעולם לא שתק. למען האמת, הוא חזר
אלי עוד באותו הלילה, אבל החלטתי להילחם. לקחתי מינונים
כפולים, התנדבתי לטיפולי החשמל מרצון, הבאתי את עצמי למאמצים
שלא חשבתי שאוכל להם מעולם בשבילה, בשביל האהבה שלי, כמובן בלי
לספר לה. לא יכולתי לנפץ את החלום היפה שלה, שלנו. לא יכולתי
לספר לה שכל אלה אמנם החלישו את אורסון, אבל לא עצרו אותו
מעולם. לא יכולתי לספר שכאבי הראש הם לא מיגרנה ולא שום תופעת
לוואי, הם הצלקות שלי מאורסון. הם המחיר של כל החשמל
והכימיקלים שזרמו דרכי. הדמעות זורמות עכשיו. זולגות על הכרית.
אני בוכה בשקט כדי שהיא לא תדע, לא תדע כלום. כדי שלא תדע שמאז
השחרור קשה יותר ויותר להשיג את התרופות בלי להתאשפז שוב, קשה
יותר ויותר להילחם רק עם כוחותיי שלי. שלא תדע שאורסון כבר לא
יכול לחכות לדבר איתה שוב ביחידות, לסיים את השיחה שהתחילו בה
לפני שנתיים וחצי. לאורסון אין הרבה סבלנות.
שלא תדע שמבעד לדמעות, אורסון מדבר עכשיו.