אני זוכרת שהרחתי אותך עלי. אני זוכרת את היום שבו נכנעתי לך
ונתתי את עצמי לך ואיבדתי מתמימותי. אותו היום בו נתתי לך
לחדור אלי, בכל המובנים הקיימים ובכל הצורות האפשריות
וכשסיימנו הצלחתי עוד להריח אותך ואת כל מה שגופך, אותו הגוף
בו חשקתי כ"כ, אותו הגוף שהכיל בתוכו את הנפש היפה ביותר שאי
פעם יצא לי להכיר, פלט. ואז נפרדנו, הלכנו כל אחד לדרכו, וכל
מה שהצלחתי לעשות היה להריח אותך. ועם כל הסנפה נזכרתי יותר
ויותר בך, ויותר ויותר חשקתי בך, למרות שידעתי שאין עוד
תקווה.
  ולמחרת, וגם ביום שלמחרת בין אצבעותיי ועל בטני שספגה
נוזלים ובתוך המוח שלי. אותו המוח שידע שאת אותה ההרגשה אני
כבר לא אחווה לעולם בחיי, אותו המוח שעבד שעות נוספות כדי לשמר
את הזכרון האמיתי ביותר שנותר לי ממך.
  ועכשיו אתה אינך כאן, לצידי. ומישהי אחרת וודאי מריחה אותך
ברגע זה ממש. והיא בטח גונחת ומדיפה ריחות ונוזלי גוף אחרים,
שלבטח יוותרו בך, שלבטח יהיו שווים לך הרבה יותר מאשר הזכרון
הרחוק שלי. אבל דבר אחד אני מבטיחה לך, שאת אותו הרגש שהשקעתי
בך, את אותם הגניחות, והאהבה וביחד איתם גם הסבל והייסורים. את
כולם, לא תחווה עוד עם מישהי אחרת. כי אני מריחה אותך. ואני
מרגישה אותך, גם כשאינך כאן.





אני אוהבת אותך.