[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
קופי אקזקט

קופי אקזקט- שיטה ידועה בתעשייה על מנת לקצר תהליכי כניסה
לייצור. הרעיון העומד מאחוריה הוא חסכון של החלק הנקרא עקומת
למידה, על ידי שכפול מדויק של כל התנאים ממתקן הייצור הקיים
לחדש. החל מצבע הגרביים של המפעיל ותדירות החלפתן, המשך במספר
המסמרים המקבעים את תמונת ראש הממשלה אל הקיר, וכלה במילוי
הסנדביצ'ים.
ההגיון העומד מאחורי השיטה הוא, שמשהו שעבד במקום אחד, יעבוד
גם במקום נוסף, בתנאי שכל תנאי הסביבה יהיו זהים.





כשהוא שוכב לו במיטה לבדו, הוא יכול להריח את ניחוח השקד,
ולראות בעיני רוחו את פריחתו הסגולה של כליל החורש, מקיפים את
שניהם באותו החורף. היום המאושר בחייו. היום היחיד המאושר
בחייו, הוא מתקן את עצמו.

הוא בחר לנסוע באותו היום בכביש הישן, המשאית חורקת תחת המשא
הכבד שעמס עליה, והרדיו מנגן לו שירים של אמצע הדרך. זו הייתה
בחירה הגיונית לנסוע בכביש הישן, תמיד שנא את המכוניות העוקפות
אותו במהירות, ואת שפתי הנהגים הצעירים מתעוותות בקללות בלתי
נשמעות למראה זחילתו לפניהם. מגיל שבע עשרה על הכביש, הספיק
לצבור עור עבה בעשר השנים האלו, אך בכל זאת למה לו לחדד עצבים
כשאפשר להמנע.

מוסטנג 69 אדומה חתכה אותו בפראות, צופרת ארוכות כשתדר הצפירה
יורד במהירות, מספק לו שוב הוכחה נסיונית לקיומו של אפקט
דופלר. הוא החזיק את ההגה חזק, פרקי אצבעותיו מלבינים מן המאמץ
להרגע. בן זונה קטן, הלוואי שתהיה לך תאונה ותכנס באיזה עמוד
חשמל, שיקרע לך ולמוסטנג שלך את הצורה, נראה אותך אז גבר.
הרגיע עצמו לאט, שתה מים מהקנקל שבצד המושב, והשתדל לשכוח.

מול בנימינה ראה את המוסטנג בצד הכביש. עיניו הצטמצמו, נחיריו
התרחבו בשמחת הצייד למראה קורבנו המפרפר ברשתו. כן, צעק בליבו,
כן, עכשיו נראה מי כאן גבר. משאיתו חלפה על פני הטייס האדום
בצפירה ארוכה ומקניטה, והוא הביט לאחור במראה הצדדית לראות את
הרושם שעשה, לרשום לזכות חשבונו עוד רגע קצר של שמחה לאיד.

הרגע שבו ראה אותה. אדם עשוי לחיות חיים שלמים ולא לזכות ברגע
שכזה. תנועת הראש שלה, כשגרשה מעליה את צפירת המשאית המטרידה,
השער החום החלק המתנפנף הצידה, חושף את עיניה. עיניה המביטות
בו חודרות אל קרביו. גם ממרחק, ולמרות המשטמה שהיוותה הבעת
פנים שלטת באותו רגע, ידע שהוא שבוי.

הוא עצר את המשאית, והחל לנסוע לאחור על שולי הדרך, עד שקרב אל
האשה. היא העיפה בו מבט, ושוב גרשה אותו ממחשבותיה בניע יד
כאילו היה זבוב. "אפשר לעזור לך, גיברת?" שאל אותה, מכחכח
בגרונו ומצטער אנושות על הבירה שלגם בצהרים, על הזיעה בבית
שחיו, על הזיפים שהעידו על עשר שעות שחלפו מאז יצא מן הבית
בבוקר. היא הייתה כליל השלמות בעיניו, מעולם לא ראה מישהי כה
מיוחדת. כה שונה.

היא הביטה בו, מבטה העצבני מתלבט בין סילוקו לבין קבלת ההצעה.
"כן" אמרה לבסוף "המנוע התחמם לי", והוסיפה לאחר מחשבה "תודה".
היה לה קול עדין, כסלעית בלב מדבר עם עלות השחר. הוא הרגיש את
לבו פועם בחזהו, מנסה לברוח מן הצלעות ולהתפרץ במחול על הכביש.
פיו התייבש מרוב מחשבות על מלים שראוי לומר, והוא רק המהם
אליה, וניגש אל המשאית, מוציא משם ארגז כלים כתום גדול. פתח את
מכסה המנוע, ועשה עצמו מתבונן, וכל הזמן הזה חזר באוזניו
הפסוק: זה קסם, זה קסם.

היא באה ונעמדה לצדו, מבלבלת אותו עד לסף עלפון עם ריחה הסמוך.
הוא לא יכל להגדיר אותו בדיוק, משהו שכלל ניחוח פרחים, עם
קמצוץ אביב נעורים, ותבלון נשי עמוק. "את רואה?" הצביע במעורפל
על הכיוון של רצועת המאוורר. "אני מציע לך לנסוע איתי עד
זכרון, ושם להזמין גרר" המשיך כשהוא מתעמק במכסה המנוע, ולא
מעז להביט לעברה אפילו מזוית עינו.

כל כך מופתע, כל כך נרגש היה מכך שהסכימה, שמעד פעמיים בדרך אל
המשאית. פרץ במרוצה קלה אל הדלת, פתח אותה בפניה, וכמו החווה
קידה עמוקה מקבל את פני מלכתו אל ביתו. היא חייכה אליו, וזה
היה הרגע בו נוכח לדעת שהוא רוצה לחיות איתה כל חייו. את הדרך
לזכרון יעקב בילו בחיוכים זה אל זה דרך המראה, שאון המשאית
מונע תקשורת אחרת.

כשהגיעו אל המושבה, מצאו חנות מכולת פתוחה, ומוכר ידידותי
שהסכים להם להשתמש בטלפון. הוא האזין בדריכות לאן תבקש לגרור
את המכונית, ונענע בראשו כששמע אותה מבקשת להביא אותה לקיסריה.
כן, זה היה צפוי, חשב לעצמו, איזה סיכוי יש לו עם צפונית כזו?
חברת הגרר אישרה, וטלפון נוסף הכין את המוסך בקיסריה לאשפוז
החולה.

היא סיימה את הטלפונים, ופנתה אליו בחיוך: "נו, אז יש לי עכשיו
לפחות עוד ארבע שעות עד שיתקנו את המכונית של האח שלי. מה אתה
מציע שנעשה?". לראשונה הבין את המושג להחסיר פעימה. מה הוא
מציע? שיעשו יחד? חש את כל שרירי כתפיו מתרככים, מתעגלים
לקראתה. וכמעט שנפל כאשר הציעה לו את כף ידה בשתיקה.

הוא לקח אותה אל גן הנדיב. הם הלכו בין השבילים יד ביד. נשבה
רוח קרירה, והגן היה ריק כמעט לחלוטין ממבקרים. השיחה ביניהם
נשמעה כאילו המשיכו אותה מפעם קודמת, כאילו הכירו אחד את השני
שנים.

סיגל. בכל כמה דקות היה פונה אליה, רק על מנת לגלגל את שמה על
לשונו. סיגאאאללל. בפעם השלישית כבר חייכה אליו כמבינה את
רצונו, ורק הידקה את זרועו אל חיקה כשקרא שוב ושוב בשמה. הוא
הוליך אותה בין השבילים, מגיע לעץ שעמד עתה בשלכת. "את יודעת
מה זה? זה סיגלון. בדיוק כמוך" חייך והשפיל עיניו לאדמה "אולי
בקיץ או באביב תבואי איתי לראות את הפריחה שלו?". הם המשיכו
וטיילו כל אותו אחר הצהרים, עד שלקראת ערב הציע לה להסיע אותה
לקיסריה.

היא מחתה, אמרה שזה לא בדרך שלו, ושגם ככה בזבז עליה הרבה יותר
מדי זמן, אבל יכול היה לראות בעיניה את צער הפרידה. כשפנה
לחזור בכביש הישן בקשה ממנו שיסע בכביש החוף. "אני אוהבת את
השקיעה, היא יפה ללב עצוב" אמרה. "נסיכה קטנה" אמרו שניהם בו
זמנית, והתחילו לצחוק. היא שלחה ליטוף אל עורפו, והם נסעו להם
לכיוון השקיעה. בריכות מעגן מיכאל החזירו נצנוצים זהובים
מימינם, הים התגלגל במימיו, ושניהם רכבו להם על הסוס הגבוה
והאיטי, מלכי הכביש, מתגעגעים לכל קילומטר שנשאר מאחוריהם,
מקרב את קץ שהותם יחד.
הוא הביא אותה למוסך, נשאר לראות שהמוסטנג כבר תקין, ואז נפרד
ממנה לשלום. רגע לפני שעזב את הקלאץ', קפצה למולו מבוהלת: "לא
נתת לי את המספר שלך" התרעמה, על סף בכי. והוא, שכמעט והתייאש
מן הסיכוי לראות אותה שנית, הרגיש את דמעות האושר מתקרבות אל
הסף. הוא שרבט את המספר על גבי פיסת נייר זעירה, וקפץ למשאית
מאושר, שורק לו שיר אהבה סנטימנטלי בנאלי.

לו היה יודע שזו לו הפעם האחרונה שיראה אותה חיה, ודאי לא היה
מנופף לה לשלום בכזו שמחה. אולם הוא לא ידע. לעולם אין אנו
יודעים, עד שמאוחר מדי לומר עד כמה אנחנו אוהבים.
הוא חיכה לטלפון ממנה. התקלח, התגלח, התבשם, והמתין ליד
הטלפון. אך שום שיחה לא הגיעה באותו הערב. למחרת כשיצא מן הבית
עם אור ראשון, שמע בחדשות על מוסטנג אדומה שהיתה מעורבת בתאונה
קטלנית ליד חיפה. שמע, אך לא האמין. רק כשראה בעיתון את
תמונתה, חלחלה להכרתו ההבנה.

הוא הלך לבית הקברות, ניצב מול ערימת העפר שטרם כוסתה במצבה,
והתאבל על שהיה, על שיכול היה לקרות. וחזר אל חייו. או למעשה,
חזר אל אי חייו. סבל מהפרעות ריכוז קשות, מתחושת אשמה כבדה.
אילו רק היה מונע ממנה לנסוע במוסטנג באותו הערב. אילו היה
מדבר על לבה שתסע יותר בזהירות. אילו היה מציע לה לנסוע איתו
לחיפה. אילו.

ביום השלושים למותה הצטרף לעליה אל הקבר, עומד מרחוק שלא
להפריע למשפחה. הביא עמו זר פרחים ענק של פרחי האביב, אדומים
צהובים וכחולים למיניהם. עמד אל מול המצבה החדשה וחשב. אני,
אני לא טוב במלים, את יודעת. אבל הייתי רוצה, כל כך רוצה. ולו
רק פעם אחת. לא הספקנו כלום כמעט. הנחש שהכיש אותך, הייתי צריך
לדעת לא לתת לך ללכת לבדך מאחורי הגבעה הזאת. אם ידעת ששקיעה
טובה ללב עצוב, למה לא ידעת שאלו שנוסעים מהר לא מספיקים לראות
את הדרך?

ואז נשבע שהוא ימצא אותה שוב. שיבנה זאת אחרת. והפעם לא יתן לה
למות לעולם.
הפקיד את המשאית בחניון לזמן בלתי מוגבל, והתחיל ללמוד.
פיסיקה, מתמטיקה, פילוסופיה, תורת הקבלה. כל ספר שיכל לשים
ידיו עליו, ושהיה עשוי לעזור לו במשימה. בני משפחתו וחבריו
הקרובים התרחקו ממנו. לא יכלו להבין את הדיבוק שנפל עליו. את
הצורך האובססיבי בידע, את המהירות שבה בלע ספרים. העניין נראה
בעיניהם חשוד בהתנהגותו של אדם שלא גמר את בית הספר התיכון.
והרדיפה אחרי זכרה של נערה מתה הטרידה אותם לא פחות. "למה לא
תמצא לך אחת משלנו?" חזרו ואמרו לו. אך הוא סרב, והתמיד
בשקדנותו.

להפתעתו גילה שהוא מסוגל לשבת ולקרוא. חשב לעצמו לפעמים שבעצם
הפיק בשנות הכביש הארוכות יותר מאשר בשנות התיכון עם נוכחותו
המהבהבת. החשיפה לאוניברסיטה הפתוחה, והערוץ הפילוסופי שמצא
בתדר נידח, סיפקו לו יותר מקורות השראה מאשר אילו היה חובש
ספסל רשמי כלשהו. מזמן כבר חשב על בדיחה הזו: אוטו-דידקט. אבל
היום, כשהתבגר קצת, ויצר המרדנות השמין ועיגל פינות, גילה שהוא
נהנה לשבת ולקרוא באופן חופשי. ובמיוחד כשאין עליו שוט של
מרות, והמשימה שלפניו מספקת לו דרבון.

באחד הימים שישב בספריה, הגיעו אליה שני גברים עם תיקי ג'ימס
בונד שחורים וכבדים. הם התיישבו בשולחן לידו ודיברו בקול רם
מספיק על מנת להטריד את מנוחתו, מה שאילץ אותו להקשיב להם.

"אצלנו זה עובד הרבה יותר טוב" אמר אחד מהם "אין לך מושג כמה
טעויות ותקלות חוסכים ככה. פשוט פועלים לפי השיטה של קופי
אקזקט ונצמדים אליה עד הסוף. נניח שיש לך מפעל, ואתה פותח מפעל
נוסף, הרי תוכל לזכות בו לאותה הצלחה כמו הראשון. אם תשחזר
בדיוק אותם תנאי עבודה, אותם תזמונים, אותם חומרים, מובטחת לך
הצלחה". הספרנית באה להסות אותם, שולחת אותם לפינה בה לא
יפריעו לקוראים אחרים, אבל הרעיון כבר נטבע במוחו.

הוא הרי זוכר כל שניה מהיום הזה במדויק. עליו רק לשבת ולרשום
את כל הפרטים, לשחזר את כולם במדויק, ואהבתו היחידה תיפול
לידיו כפרי בשל. אם ידאג להכין את המצע המתאים, היא תופיע, זה
פשוט יהיה חייב לקרות, אלו חוקי הטבע.

חזר לביתו נרגש, וניסה להתרכז במעשיו. מה לבש באותו היום, מה
העמיס על המשאית, באיזו שעה יצא לדרך, מה שמע ברדיו. אחרי שרשם
לעצמו את כל הפרטים הדרושים, יצא למסע קניות. קנה לעצמו ארבע
חליפות זהות לזו שלבש אז, את התקליטים שהשמיעו ברדיו באותו
היום על מנת שיוכל להקליט את השירים המתאימים בזמן הנסיעה.

באותו היום שיעד לשחזור כמעט ולא הצליח לישון בלילה. התהפך על
משכבו, וחלומות מעורפלים הטרידו את מנוחתו. בבוקר קם עייף,
התגלח והתקלח, רוצה שהפעם שיפגוש בה יהיה יותר ייצוגי. אסף את
הירקות והפרות, והניח את הארגזים באותו הסדר בדיוק שבו היו
בפעם הקודמת. תותים כבר לא היו בעונה זו של השנה, והוא בחר
לקחת דובדבנים כתחליף הקרוב ביותר. אמנם לא היה שלם עם החריגה
מהתבנית שרשם לעצמו, אבל חזר ואמר בלבו: טולרנסים. בכל מהלך
ייצור תקין משתמשים בטולרנסים, תחומי עבודה מותרים. כל עוד
תהליך הייצור נמצא בתחום המותר, המוצר יהיה תקין.

אבל אילו טולרנסים יהיו קבילים? הוא פגש אותה לראשונה מול
בנימינה. עד כמה מותר לו לסטות? כפר הרואה עד זכרון יעקב זה
טולרנס סביר? ומה לגבי השעה? הוא נתקל בה בשעת צהרים, אבל האם
זה יהיה משמעותי אם השעה תהיה עשר, או אולי ארבע אחרי הצהרים?
ומה לגבי צבע המכונית, וסוגה? האם לדוגמה קורבט סגולה תהיה
קבילה לצורך השחזור? כל כך הרבה שאלות לא פתורות.

הוא יצא אל הכביש, והחל סורק אותו, בהתאם לגבולות הזמן והמקום
שהחליט לעצמו באופן שרירותי. עבר שבוע עד שפגש אותה שנית.

זה היה קצת דרומה ממעין צבי, בסביבות הצהרים. היא הייתה
בשברולט אדומה, או יותר נכון בדיוק מחוץ לשברולט אדומה עם מכסה
מנוע פתוח. כשהתקרב אליה כמעט ולא יכל להמנע מלחייך, שערה החום
הארוך כיסה את פניה, והסתירן מעיניו, אבל הוא ידע שזו תהיה
סיגל. מה היו המלים שאמר אז? צריך לשחזר במדויק. "אפשר לעזור
לך, גיברת?" המלים נשמעו לו כעת מעושות, רדודות. היום, כבר לא
היה מדבר ככה. אולי היה אומר גברתי, אולי היה מציע לה משהו קר
לשתות, או יד אבירית. אבל השחזור מאלץ אותו לנהוג כפי שנהג
אז.

היא הסתובבה אליו. זקן מטופח ושפם ארוך גרמו לו לשנות לפתע את
הערכתו, ולסגת לאחור מבוהל. ללא מלים רץ אל המשאית שלו, התיישב
ליד הגה, ונסע במהירות לביתו, שוכח לחלוטין מהסחורה שהעמיס. כל
הדרך היה המום, ראשו פועם בעוז, נשימתו קצרה, מוכה אלם.

בערב, כשנרגע מעט, החליט לבקר את עומר, אחד מהחברים החדשים
שרכש בספריה. עומר כבר הכיר את התיאוריה, אבל זו הייתה הפעם
הראשונה שדיבר כנגדה. "אפקט הפרפר. אתה לא יכול להמנע ממנו"
אמר עומר ופרט. כבר לפני שנים ארוכות ניסו למדל את מזג האויר,
על מנת שניתן יהיה לנבא אותו בדייקנות. אולם מזג אויר היא
מערכת כאוטית, כלומר שינויים קטנים בנקודת ההתחלה יובילו
לשינויים גדלים והולכים בתוצאות. "ומערכת יחסים שבין שני אנשים
מסובכת בהרבה מאשר זו של מזג האויר. ועד כמה שנדמה לך שמדובר
בקלישאות, ובסופו של דבר כולם חיים אותם החיים, אתה טועה". הוא
הפסיק לשמוע, אבל עומר המשיך להכביר מלים. "גם אם תפגוש אותה,
הרי אתה לא אותו האדם שהיית. התמונה הזו, שאתה שומר לך בראש,
השחזור המדוייק, האם אי פעם הייתה נערה כזו? אולי רק יצרת אותה
בדמיונך. המפגש עם סיגל, ויותר מכך החיפוש אחר המפגש החוזר,
שינו אותך לחלוטין".

הוא וסיגל יוכלו להתגבר על זה. יחד איתה יוכל למצוא את השיטה
לנצח את הכאוס. חייך לעצמו. למי שיכול להתגבר על המוות, כאוס
הוא אך מכשול זעיר. התחיל לתכנן איך יוכל לשפר את השחזור,
למנוע טעות גסה כמו שקרתה לו. כמעט ולא שם לב כאשר עומר
התייאש, והשתתק מחפש נושא בטוח ומשעמם יותר לשיחה.

מאותו יום והלאה, לא ניסה לרמות יותר. לבש את הבגדים כפי שהיו,
לא טורח להתגנדר שמא תבוא. להיפך, מלכלך עצמו שמא אולי תגיע.
הקפיד על קטנה כחמורה. וציפה, וציפה.
מדי פעם פגש במקרים של כמעט, של כאילו. נשים שחיכו לעזרתו
בטרנזיטים כחולים, נערות בעלות שיער גולש בתחנות דלק, נהגות
טייסות שהציעו לו קפה בחניית ביניים מתבוננות בגבר שמולן,
ומנסות לפענח את סוד המשיכה שלו. הקסם נבע מהחומות שבהן הקיף
עצמו, מרכיב על עצמו משקפי שמש וירטואליים המנתקים בינו לבין
העולם. חיפש את המושלם. את האחת והיחידה. לשוא חיפש, הרי
המושלם הוא האויב הגדול ביותר של האפשרי.

עשרים שנים חלפו מאז. עשרים שנות חיפוש חסר תוחלת. הוא עדיין
נוסע עם המשאית הישנה שלו. המשטרה כבר מאיימת להוריד אותה
מהכביש, בתואנה של תקינות לקויה. אך הוא מתעקש לנסוע בה.
השחזור חייב להיות מדויק על מנת שיצליח, הוא חוזר ואומר. הוא
נוסע כל יום צפונה בדרך שבה נסע אז. מתעקש להביא תמיד אותו
משלוח של ירקות ופירות שאז נשא עימו. חנות המכולת כבר נסגרה
מזמן, במקומה נפתח סופרמרקט גדול שאינו צריך סחורה בכמויות
ובאיכות האלו, ואילולא היה קניין הסופרמרקט רומנטיקן בנפשו,
מזמן היה פושט את הרגל.

הוא סוקר את כל המכוניות האדומות הנוסעות בכביש, אפילו אלו
שיעדן הפוך לשלו, וכל הבהוב אדום כזה מפיח בו מחדש את התקווה.
כל מכונית שעוקפת אותו בצפירה גורמת לו להתנשף בציפיה. אבל
הצפירות מתמעטות והולכות. הכביש הורחב והפך לדו מסלולי, אין
למכוניות עוד צורך לצפור, ואילו המזגנים שהפכו לסטנדרט הרגיעו
את הנהגים.

מדי שבוע הוא הולך לטייל בגן הנדיב. עובר בכל השבילים, ומחפש
רוחות מן העבר. הוא ער לזמן שעובר, לעונות השנה המשתנות על
כליל החורש והשקדים. מדי פעם הוא מביט בשיער השיבה שעל זרועו
בפליאה, ותוהה לאן חלף לו הזמן, ומתי כבר ימצא את אהבת חייו.
ואז הוא הולך שוב אל עץ הסיגלון ומביט בו, בוחן את ענפיו
המפוצלים, ואת גזעו סחוף הרוח. הוא שואב ממנו כוח להמשיך. מלטף
את הגזע ולוחש לו: "אתה מחכה לה כל כך הרבה שנים. גם אני.
שותפי גורל אנחנו, אחי. אני אחזיק מעמד כל עוד אתה תחזיק מעמד.
אחפש אותה בשביל שנינו". ידו על גזע העץ מרגישה את חספוס
הקליפה, והוא מדמה לשמוע סלעית על אחד הענפים. אבל לא מצליח
לראות דבר. אולי רק בזמן השקיעה הלב נפתח לאפשרויות עתידיות.
הוא חוזר באנחה אל המשאית, ומניע אותה. אי אפשר להשאר יותר מדי
זמן במקום. צריך להמשיך הלאה, לחפש עד שימצא. "מוסטנג 69 כבר
כמעט אין בארץ, ובטח לא בצבע אדום", חוזרים ואומרים לו החברים.
אך לשוא, יש לו חלום.

(ספטמבר 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האם העובדים של
ליפטון מקבלים
הפסקת קפה...?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/00 19:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה