כשהאור סגור, והשמיכה הפוכה, אני מרשה לעצמי להזיל דמעה.
דמעה אחת, חמה למגע, על היום שבו החלטת שנגמרה לך האהבה.
על היום בו ישבתי, בחצר הגינה, מחכה שתבוא- מחכה רק לך.
נזכרת בכאב, במרירות שהתפזרה, בעיקצוצים הכואבים,
ברגש המפוזר שכיסה לי את הגוף כמו עננה ביום סגריר.
נזכרת איך נתתי לך לשלוט לי בחיים,
ולהחליט לי אם הם טובים לי- או רעים.
נזכרת במסיבה הגדולה, כשראיתי אותך רוקד איתה.
הרגשתי כאילו קופידון השתכר ובכוונה שם לי חץ של קנאה לאמצע
הלב.
החץ כאב כמו אכזבה.
עכשיו אני בסדר, עברו מספר שנים,
עכשיו אני בסדר, כבר לא סופרת ימים.
נזכרת ביומן ההוא, שהקדשתי בשבילך,
בתמונה הקרועה, שמצאה את סופה עמוק בין שלהבות המדורה.
אז אם אתה רוצה אתה יכול לקחת זכויות שמורות.
כי אתה הראשון ששבר לי את הלב לחתיכות.