הרחבה מלאה אנשים מכל צבעי הקשת הפוליטית. שחורים בצד כיפות
סרוגות, שופטי בית המשפט העליון בצד מתמחים, שוטרים עטורי
סמלים ומדליות בצד פושעים מהשורה הראשונה וכמובן פה ושם גם
עמך. מרשימות הנשים  שבחבורה במותגים של ככר המדינה ועמוסות
תכשיטים, אלה מחקו את השנים באזמל ועתה הן מחייכות בשיניים
מולבנות. עיני קולטות  נערה צעירה חשופת-בטן-שזופה שנראית
כאילו טרם מלאו לה 16. לידה דגם בוגר מאותו פס יצור למעט
עגילים כבדים על האוזניים, נזם באף  וכובע מתנופף א-לה אסקוט.
אין גם ספק לגבי זהותה של הדגם המשופץ מספר שלוש. כן, זו בשמלה
השחורה המחטבת, שורת פנינים עבה  ורשת דייגים על הפנים. שתי
האיכותיות עוטפות את השלישית במקפא מלוקק, וכל בר דעת שעיניו
בראשו יכול לזהות הצגת גאלה. כל כך מצחיק שבא לי לבכות.

יעלה ביקשה שאבוא איתה להלוויה, לא הסבירה למה ואני לא שאלתי.
היחסים ביני לבין יעלה צעירים מכדי שאפשר יהיה לחקור ישירות.
פגשתי אותה לראשונה בפורום שירה יוצרת, אחר כך גיליתי שגם היא
אוהבת לטייל, לשרבט שירים עצובים ולשתוק. הרבה איני יודע עדיין
על יעלה. רק שיש לה שני בנים, האחד סטודנט שנה ג' משפטים, השני
קצין בקבע. אני חושב שהיא אלמנה, ומתוך הדוק הנסוך על פניה,
אין לי כמעט ספק שהז"ל נפל באחת ממלחמות ישראל.

ואני כאן בגללה, שואל את עצמי מה לה ולמשפטן עתיר נכסים
ואויבים שדרש וקיבל 800 דולר לשעה. לא רע. גם אני רוצה, אבל
אני, אני בקושי מרוויח 15 דולר לשעה ואין לי טענות. הרבה אנשים
במדינה היו רוצים להרוויח כמוני אבל אלה לא נמצאים כאן ברחבה.
הרבה כסף מצטופף כאן היום ברחבה, ללמדך שאם יש מקום אחד בו
כולם שווים זה כאן מתחת לאבנים הלבנות והממורקות, ועדיין לא
מעל.

מבטי מדלג  מעל מלמלת הכובע עטור הנוצה השחורה ורשת הדייגים.
"אישה יפה," אני לוחש, "שמורה היטב, יד שנייה אבל איכותית. זו
תתחתן מחדש אין-נו-טיים."
"בחייך? אינך רואה כמה היא מאושרת? עכשיו תוכל להתחיל לחגוג,
בלא לתת דין וחשבון לאיש. אומרים שהוא השאיר לה איזה
חמישה-שישה מיליון."
"דולר?" אני מרים גבה, "את לא מגזימה?"
"עורך דין בקליבר שלו. אין לי ספק שלפחות חמישה מיליון אם לא
יותר, בטח יש לו גם קצת בבנקים בניו יורק, פריז וושינגטון."
איני שואל למה דווקא במקומות האלה. אולי יעלה יודעת משהו שאני
לא יודע, אין לי מושג אבל הכסף מזכיר לי בדיחה שחוקה על עורכי
דין ואני ממהר להפריח אותה, לא משנה מי מאזין.

"אז ככה. הייתה רעידת אדמה ונפער בור ענק בין גן עדן לגיהינום.
כמובן שמיד החל ויכוח מי צריך לשלם עבור התיקון. בגן עדן טענו
שהרעידות בגיהינום גרמו לשבר ולפער שנולד ולכן הגיהינום צריך
לשלם. בגיהינום טענו שבגן עדן יש כל כך מעט אנשים ואין להם
יותר מדי הוצאות ולכן גן-עדן צריך לשלם. כיוון שלא הצליחו
להגיע לפשרה, החליטו שני הצדדים לפנות לבית המשפט שיפסוק
בעניין ומי לדעתך זכה? כמובן שהגיהינום ולמה? כי שם יושבים כל
עורכי הדין."

שמועת-שיעול מטפסת ועולה במעלה וניתן לחוש את המבט בעורף מהסוג
ההורג. בעוד יעלה מחייכת, מגיעה האלונקה מלווה בשומרי ראש.
והרי לכם עוד הבדל בין אדם מן הישוב ובין מורם מעם. להם
האחרונים שומרי ראש בבגדים אחידים, מגבעות שחורות וכסיות
לבנות. מנהל הטקס עולה על הבמה ומכריז, "אבקש את שתומת-לבכם,
ונא לכבות סלולאריים. אנו נתחיל בדברי ההספד כי השופטים חייבים
לעזוב לדיון דחוף ואחר כך נמשיך בטקס הדתי כמתחייב בפרוטוקול.

הנאומים רודפי כבוד ותהילה. בעברית מצוחצחת ובשפה רהוטה מתחרים
הדוברים מי יצליח להלל, לשבח ולקלס את ד"ר לבבי בצורה יותר
ממושלמת. אני קולט מילים כמו: אוהב ישראל, נאמן על הבריות. אדם
צנוע וישר שהחל דרכו כתלמיד ישיבה וחזר בשאלה מבלי לפגוע
בחבריו הדתיים. היה נוהג לסבוא דף גמרא שבועי. והנה דברים שלא
ידענו על ד"ר לבבי - נדיב וצדיק מגן החלשים ודואג הנזקקים, בה'
הידיעה לא פחות אלא הרבה יותר. היה נוהג לתת מתת בסתר לעניים
מרודים, והיה חבר ווראיטי וליונס.
"כן," לוחשת יעלה, "הכל פטור ממס."

והדובר ממשיך להקריא מהדף, "רק לאחרונה תרם כיתת מחשבים לבית
ספר יסודי באשקלון. "
ויעלה לידי לוחשת, "בלה, בלה-בלה, כנראה שאיש לא הכיר אותו
באמת, אם כל מה שיכולים לומר עליו שתרם כיתת מחשבים, חולירע!
וכבר אינני יודע אם מתכוונת למנוח או לנואמים.

עכשיו עולה המודל הצעיר והמוחצן, מוציאה את המסטיק מהפה מדביקה
אותו מאחורי האוזן, שולפת פיסת ניר מתוך החזייה, מחליקה אותה
על הבטן ומתחילה: "אז ככה. אבא יקר שלי. אתה תחסר לי מאוד כי
היית אב נהדר ומסור שתמיד דאג לי ונתן לי כל מה שרציתי תמיד.
היית האבא הכי מתוק שבעולם ואני לא מבינה למה פתאום קמת ועזבת
אותנו. אני אתגעגע לחיוך שלך בבוקר ולמילות העידוד שלך."
"ולכרטיס הוויזה שלך," משלימה יעלה את החסר.
"את רוצה כבר ללכת?" אני שואל את יעלה בציפייה לחיובית.
"רק אחרי שיצטרף לאגודת ידידי השיש ואהיה בטוחה שהוא טמון."
"עד כדי כך את כועסת עליו?" אני מעז. "או לא, אני לא שונאת
אותו, בחיי שלא", ממהרת יעלה להגיב ומרכיבה משקפי שמש.

ברקע ממשיכים הנואמים. אהוב, בעל חוש הומור, יפה, מוכשר,
מומלץ, ספונטאני.  נדמה שאין יותר סופרלטיבים מתאימים במילון
אבן שושן. אבל תודה לאל גם זה נגמר ועכשיו עולה מנהל הטקס על
הבמה לוקח את המיקרופון ומכריז בקול רם וצלול, "ואני מזמין את
אביו של המנוח לומר קדיש, כי יש רק בנות ו..."

"רגע, מי אמר שלמנוח היו רק בנות?" מרעים מאחורי קול רענן.

השקט הולם באוזניים, וכל העיניים מופנות בבת אחת אל עבר בחור
צעיר לבוש מדים. זה מדלג מעבר לגדר, חוצה את קבוצת המאבטחים,
דוחף קלות את הכרוז ונוטל בידו את המיקרופון.

"היי, אני משער שאיש מכם לא הכיר את האבא שלי כמו שהיה באמת.
ואולי זה לא הזמן לספר לכם נשאיר זאת לאחר השבעה אז אסתפק בכך
שאומר לכם שכן,  הוא היה האבא שלי ושל אחי הגדול שעומד שם
בפינה ורוצה לחנוק אותי. וברשותכם, לא באתי להפריע ולעשות
מהומות, רק לקרוע את הקדיש כנהוג אתם מבינים, אולי  הוא צעיר
וחכם, וכן, הוא היה מאוד עשיר,  אבל הייתה בו גם טיפשות
שהובילה אותו לאבדון.

אבל בואו נעזוב את הכל. הוא באמת לא שווה את זה ולא שווה אף
אחת מהמילים היפות ששפכתם כאן עליו. אי אפשר לומר עליו אפילו
שהיה גבר, רק פחדן שרעד מהצל של עצמו ויותר מכל מהאבא שלו."

אני מפנה מבטי אל גבר עתיר שיער שיבה ומשמנים שלא היו מביישים
את אריק, העומד בפינה ומחייך  מאוזן לאוזן. אני שואל את עצמי
על מה ולמה הוא כל כך מחייך ומחזיר מבטי אל הצעיר הדינאמי
שעומד על הבמה ומצפצף על כל העולם. הדמיון בין השניים מפתיע.
כאילו שתפוחים באמת לא נופלים רחוק מהעץ  רק משתפרים בנפילתם.

"...ועוד משפט אחד. אני כאן רק מסיבה אחת. אבא לא רצה טקס דתי.
אני יודע בוודאות שהוא רצה להיקבר בקיבוץ עינת בלי טררם
וצרמוניה. אז הסיבה היחידה שאני כאן היא כי החלטתם להמרות את
פיו ולקבור אותו בצהלה ושמחה, אז מגיע לכם שתתפוצצו. במיוחד
אתה סבא ואתה סבא רבא שהתעללתם באבא שלי ומררתם את חייו וסחטתם
מממנו כל טיפה של אנושיות והפכתם אותו חיה טרופה ורדופה. עדיין
איני יודע כיצד מת ולמה. כשראיתי אותו בפעם האחרונה הרגיש טוב
וחייך והיו לו כל מיני תוכניות נהדרות ואנחנו לשם שינוי, היינו
חלק מהתוכניות שלו, אז המוות שלו עדיין סתום בעיני ואולי נושא
לחקירה משטרתית, אבל נניח לזה."

הצעיר נושם עמוק . "כי באמת נמאס לי ואני רוצה להסתלק מכאן,
אבל לא בלי קדיש, אז ככה.  בואו, הרשו לי להתחיל, ואחר כך
תמשיכו. יתגדל ויתקדש שמי רבא..."

מישהי לידי מקנחת את האף בחוזקה, בעוד הרב קורע בכותנת הלבנה
של החייל. לידו מתייצב עוד בחור יפה תואר, והאישה ההדורה לבושת
השחורים עושה פרצוף של מתעלפת, אבל חוככת  בדעתה וחוזרת
לעשתונותיה. כל ההספדים שהיו מתוכננים נשכחים והקהל הרב מתעורר
בהמיה הולכת ומתגברת. רובו מתחמק מטקס הקבורה עצמו כאילו חש לא
נוח לצפות בקלקלתם של עשירים. ליד הקבר, אחרי צעדה לא ארוכה,
נותר רק קומץ. אני תמה מה מכל שהתרחש כאן יחדור את העיתונות
ויעלה כאילו קוראת את מחשבותיי אומרת, "אל תדאג, רק שמועות.
שום כלום לא יגיע לצינורות הראשיים אולי למדור אזוטרי אי שם
בנבכי האינטרנט. את הרוב  יצליחו סבא וסבא רבא למסך ולמחוק
ומחר, כאילו לא היה. סמוך עלי, אני מכירה אותם, את הבני זונות
המסריחים הללו."

בעוד יעלה הולכת לבקר את הוריה, אני ממתין בסבלנות ליד
המצ'וקמקת שלי. מתביישת לי ליד המבריקים בחנייה. אבל אני מבטיח
לה שתישאר שלי עוד כמה שנים טובות. "פריט אספנים שלי," אני
לוחש לה , "אל תדאגי."
"אם לא תדבר אליה, תשמע אותי." אני שומע קול מאחוריי. "אני
מקווה שלא התחרפנת." הוא מחייך ושיניו בוהקות, "לזכותך אומר כי
צדקת מיליון אחוז, היה כיף לעשות איתך עסקים."
אני מגיב במהירות. "למה כאן? לא יכולת לחכות?"
"אני חושב שמגיע לך בונוס." הוא מתעלם ממחאתי ושולף מעטפה
נפוחה מכיס מקטורנו העשוי ללא דופי. הנה המקדמה שהבטחתי."
אני ממהר לחבוק את המעטפה,חבל שאין לי זמן להתענג על תוכנה.
"יאללה 'סתלק מכאן הוא דוחף לי צפחה, ואל תעשה לי בושות ותמשיך
לעדכן אותי."

אם היה לי מצפון הייתי מסמיק, אבל מי אמר שיש לי?

כשיעלה חוזרת, פניה אטומות שקועה בשרעפיה והגיגיה מרוחקים. אני
מסמן לעצמי להשתמש בשרעפים והגיגים בשיר הבא שאכתוב ליעלה.
מוצא חן בעיניי השירה הפואטית הזאת.  אני כמובן לא טורח ליידע
אותה על אשר קורה מתחת לפני השטח. אף אחד לא אוהב להיות פיון
של מישהו אחר.

"רוצה קפה בקפולסקי?" אני שואל כלאחר יד.
"כן, דווקא מתאים לי", היא מגיבה וחודרת לתוך האפלולית של
המצ'וקמקת שלי. יה, כמה שאלות יש לי לשאול את יעלה, אבל אני
עדיין יש לי סבלנות.

למי שטרם הבין, זהו הפרק הראשון מתוך הטלנובלה המקומית החדשה
שתועלה בסתיו, בתנאי כמובן ש... וחוץ מזה עדיין אין לה שם.
מישהו מוכן לנסות? שני כרטיסי טיסה ללונדון למפתים.

פורסם לכבודה של הסדנא הה - 57 שעסקה בלוויות.