א. בין ערביים
בין-ערביים נוסף קרב, אולי השלישי שהוא זוכר בכלל, והשני שהוא
זוכר מכאן במחלקה. לפני כל זה שרוי היה בעולם מטושטש של
צינורות פלסטיק מתפתלים, דמויות לבנות נעות במרץ מסביב, והוא,
שוכב על גבו, מבטו תקוע בתקרה שהייתה בעל כורחו למרכז עולמו,
מחורצת לריבועים ומשובצת נורות ניאון. פסים פסים מטושטשים ואחר
כך מתבהרים מתחדדים מתווים ריבועים. כך מצא הוא את עצמו כשהגיע
מן החושך המוחלט; אז, כשחזרה אליו הכרתו אחרי עשרת הימים של
האובדן.
"טיפול נמרץ" קראו שם למקום ההוא, והנה היום הוא כבר
ב"מחלקה". יכול לרדת ממיטתו ולעשות צרכיו הגדולים לבד בבית
השימוש הסמוך, כשהוא גורר אחריו את האינפוזיה והקטטר, תלויים
על מין עמוד חמוש בגלגלים. עבד הוא לעמוד זה ועליו להוליכו עמו
בכל אשר ילך.

ב. ערב
ערב במחלקה. קרובי משפחה עייפים חוזרים לביתם, מותירים אחריהם
קופסאות שוקולד ופרחים המצטברים בפינות שונות סביב המיטה.
בשוקולד לא נגע. התיאבון עזב אותו, וכשהביט לראשונה בדמותו
הנשקפת בראי אשר בבית השימוש, נתקף רחמים עצמיים למראה הדמות
הכחושה, העלובה והמוזנחת, הלבושה בפיג'מה קרועה ומגוחכת. במאמץ
עצר דמעות אשר איימו לזלוג על לחייו, משך עצמו בחזרה אל מיטתו
בחדר, גורר אתו את העמוד המתגלגל בחריקה צורמת. במאמץ עלה לו
הטיפוס אל מיטתו - מיטת הברזל, נזהר לא לנתק שם אף צינור. עוד
רגע ובמשיכה אחת העלה את הסדין הבלוי מעל לראשו. מייד יחוש
ברטיבות זו המוכרת הנספגת לאיטה בכר (שמן הסתם, הסכין לשאת
ראשי סובלים עוד לפניו).




ג. לילה
לילה. הוא סוגר את הוילון סביב מיטתו - עולמו הקטן - מפני
מבטי הסביבה ומפני רוחות הסתיו המנשבות מן המסדרון הפרוץ אל
החלון הפתוח משהו.
יש חולים הנאנחים קצובות ויש המחרחרים מריאות סדוקות, ואילו
הוא נועץ באוזניו אטמי שעווה, מקים סביב עצמו חומה של שקט: לא
כאן הוא ולא עכשיו, בורח אל תוך עצמו, מקווה למעט מרגוע של
חסד.
מחשבותיו מעט, עפעפיו נסגרים, אט נעלם העולם מבלי משים, והנה
הוא כבר בתוך חלום.

ד. חלום
חלום אשר כמוהו מימיו עוד לא חלם. שונה, מופלא, עולם קסום, בו
מלכים וארמונות. וים כחול עמוק שוצף על שפת מחשוף של הררים,
תחומים הם בחומה של אבן עתיקה, ורצופי כבישים צרים ומתפתלים.
מביט הוא  בפליאה  בנוף, זה הקסום, בעת נוהג הוא במכונית של
ספורט פתוחה - אלי אהובתו הנסיכה.  כן, זו אשר יועדה לאחר, בן
מלוכה אציל ויפה התואר כמותה. אולם, הנה זה פלא, דווקא הוא הזר
זוכה בלב הנערה, על אף מורת רוחם של כל השאר. כרוכה היא
הילדונת אחריו, ספק ברצינות ספק בשחוק של נעורים. יפה היא
כחלום הנסיכה שלו (הרי בתוך חלום הוא כאן שרוי), אך הפכפכת
היא. חושש הוא שאך רגע קט יחלוף, ושוב תחמוק מזרועותיו אל בן
האצולה, אשר ליבו בוער בזעם הקנאה.
עוצר לרגע את המכונית. רוצה הוא להביט בים של השקיעה, זה הנשקף
אליו מעבר לגדר ההגנה. חונה המכונית צמוד צמוד אל הגדר העתיקה,
זו התוחמת את הכביש ההררי. הן צר מאוד הכביש הזה, ומכוניות
טסות בו במהירות, בשובבות הנעורים. כאן בני ובנות האצולה,
הנסיכים והנסיכות, משתעשעים בלהט במשחק החיזורים, והעולם כמו
היה כולו אך שעשוע. כזה הוא המשחק אבל מוזר: המשתתפים בו, רוב
הזמן רוטנים, חידוש הם מבקשים.  ואילו הצופים בו, (אם נזדמנו
על דרך המקרה) - כלות הן עיניהם,  אך הם אינם מורשים, לא!  הם
אינם מורשים!!.
ידע כי לו היא ממתינה בבית הכפרי הקט המלכותי, אשר על הגבעה
אחר עיקול הכביש. כרים, כסתות היא מנערת; לבנים  מול כחול
רקיע. חושב: משחק החיזורים הוא זה, האם יודע הוא, הזר, את כל
כלליו כולם?  האם שינה הוא מוסכמות  בכוח קסם אישיות בלבד? האם
גנב את לב הנסיכה המפונקת מתחת לאפם של שאר האצילים כולם? או
שמא כלי משחק הוא בשבילם  - חידוש עליז אשר הגו יפי התואר,
בלהט שובבות מקסים ואכזרי. הן מימיהם עוד לא לומדו לכאוב. כאב
ממש - חודר מצד אל צד - כאב הורג. חפש חיפשו הם עוד ועוד
שעשועים. חרמה היא מלחמתם כנגד השגרה, זו אויבתם הנוראה מכל.
עתה ניצב הוא על ברכיו מעל מושב העור של המכונית, מביט מעבר
לגדר אל פני הים, אל השקיעה. עיניו העטויות במשקפי השמש
היקרים,  פונות לרגע קט אל ראי המכונית. נוכח הוא שוב בפעם
מי-יודע כמה, יפה הוא תארו כמו תמיד. מייד ונתמלא בביטחון.

ה. הים
חוזר מבטו  אט אט  אל הים, ומחשבותיו נודדות, נודדות. עמום צף
בו רעיון, רומז לוחש כי לשם, לממלכה ההיא ליבו שייך; בלב הים.
שם  שר-של-ים מולך עולם מופלא כחול אדום, ושם אולי הבית שתמיד
חיפש, תמיד חיפש בים (הלא אהב תמיד להתבונן בים).
עוד רגע ומשהו עצוב, כבד חלף עבר בו. קצה זיכרון עמום של תהום
שחורה, פעורה. וכבר חלפה בו הכרה: תהום יש בו פנימה בלבו, דבר
מה ספוג בעצב ובכאב. מייד נדדה מחשבתו אל הנסיכה אהובתו.
ילדונת שובבה זו, שכל חייה שעשוע מתמשך, האם תוכל הביט אל תוך
נפשו? הישר מבט אל פני התהום? להתבונן אל תוך החושך במעמקיו
מבלי להיבהל?! לברוח?! וקול שקט לוחש לו באזנו: "שוטה שכמותך,
וודאי הבחינה כבר מזמן, סיכוי הן לא היה לך אף פעם, לך הזר
להיות אתה בעולמה. והיא מזמן עזבה ולא חיכתה לך יותר".
בסירובו להאמין קופץ הוא אל ההגה,  מתניע את המכונית ותוך
שניות הוא נעלם בעיקולי הדרך. מאחריו נותרה רק נהמת מנוע
צווחני, כמו גם המכונית ידעה אשר בלבבו.
אכן בהגיעו אל המעון המלכותי בכפר, פרוצה הדלת לרווחה, ואיש
אינו בבית. רק שמיכות לבנות בריח גופה הענוג מפוזרות זרוקות על
המיטה, שפעם  רק להם הייתה.
אכן, ההוא כבר כאן היה; נסעו יחדיו; ממנו שכחו חיש קל. הניח את
גופו עייף אל בין סדיני מלכות הלבנים. וכך כיסה עצמו למעלה
מאזניו בצחור שמיכת הפוך.
נוהם הים מתחת לחלון, לוחש קצובות לו באוזניו. כמוך גם אני
לוחש הים. שייך אני לך בשקיעתך;  אתה שלי בשקיעתי.

ו. עוד חלום
ושוב נרדף עייף, בורח מן המציאות אולי מן החלום? הנה הוא כבר
באמצע שום מקום חשוך. חנות של שעוני ענק, מראות וזגוגיות. אולי
יש שם מוכר אולי אין איש. פנים אין הוא רואה. רק שעונים
וזכוכיות ואור עמום ועצב לא מוסבר. והנסיכה? הן היא שייכת
לעבר.
(חלום בתוך חלום זה קצת יותר מדי, אפילו בשבילו).

ז. בוקר  
בוקר במחלקה; מהומה ורעש. אחיות ו"כוח עזר" דוחפות במרץ עגלות
עמוסות במנות אוכל קטנות. מכיוון אחר מגיעה עגלה עמוסת סדינים
מגוהצים. קבוצת רופאים עוברת ומתעכבת מדי פעם אצל חולה זה או
אחר. הוא פוקח את עיניו לכדי סדק, וזכרונו חוזר אליו לאט לאט.
עם הזיכרון - תחושת האכזבה, אכזבה נוראה. לשם הוא שייך ולא
לכאן, ומדוע הגיע לכאן? חש מרומה. בעל כורחו הובל לכאן. אחר כך
באה השלמה המרה ואחריה הויתור.
הים, הארמון, בית הכפר ומכונית הספורט, הנערות ובמיוחד הנערה
השובבה, המיוחדת רק לו. הנסיכה שלו.
אפילו שלום לא אמרה.
על הכל ויתר.
גבר בן ארבעים ושלוש, שוכב בפיג'מה מגוחכת לגופו, שערו פזור,
אינו מגולח, בקושי נמלט מן המוות והעתיד מועיד לו אך כאב בלי
סוף.
מתבונן סביב
ונאנח.