זיכרון.
אומרים שצריך לזכור.
צריך לזכור, ולהמשיך.
להמשיך, אבל לא לשכוח.
לזכור.
להקפיא את המחשבה או יותר נכון את הזיכרון, ולהוציא אותו מידי
שנה ביום אחד. יום שכולו לבן.
יום המיועד לכך.
לא לכולם יש עדיין את הזיכרון הזה. לא כולם מתחברים בכלל ליום
הזה, לא לכולם יש את מה להוציא.
מי כמוני יכולה להגיד; דוד שנהרג בצבא, שלא הספקתי בכלל להכיר.

הייתי רוצה להכיר. אבל עכשיו זה כבר לא עניין של רצון.
טקס.
יושבים ומקשיבים.
שמות הנופלים נאמרים בקול חזק וקשה.
בדיוק שנייה, אבל חודרת היטב לבפנים.
המשפחות האוהבות מהלכות לפני כולם ומניחות זר. זר לזכרם.
כל המבוגרים עם משקפי שמש.
לא בשביל להסתיר את הסינוור, אלא להסתיר את הכאב.
את הדמעות.
הרי אסור שיראו אותם בוכים, בכי זה לחלשים מבנינו.
אבל בעצם, בתוכינו, ברגע הזה כולנו חלשים.
מתחילה להבין כמה סטיגמות ודעות קדומות יש לי כלפי אנשים.
אנשים מסוימים שפשוט לא האמנתי שהם כמוני, שלא האמנתי שהם
יבכו, גיליתי שיש להם רגשות.
ילד קטן מניח זר לאחיו. בוכה, ובכלל לא מבין מה קורה. זה מרגש
את כולם.
הוא הרי קטן וכל כך תמים, למה מגיע לו לבכות?
חייל שבוכה על חברו לקרב,  "למה דווקא הוא?"
אם ששונאת את צה"ל עכשיו, מגדלת טראומה לבן השני שלה, שהולך
להתגייס עוד שלוש שנים.  
אחות ואח שראו את הנופל כמודל חיקוי נהדר וטוב. שואלים את אימם
"למה?", ומשם כבר הפסיקו לחקות אותו.
אב, שהיה ככל כך גאה בבנו הבכור.
אהובה מבולבלת, שלא מבינה למה זה מגיע לה, למה זה קרה, למה הוא
לא השאיר שום דבר מאחוריו... ?
למה.
זו השאלה העיקרית.
העם היהודי נרדף מאז ומתמיד...
באמת, למה?