לא בטוחה עד כמה תבינו, אבל בטוחה שאם הוא אי פעם יקרא... הוא
יבין.

עידן - זה מוקדש לך.

עוד מעט השמש תשקע ותצבע את השמיים בגוונים של כתום וכחול.
עוד מעט יגיע הרגע הזה שסוגר מעגל, שנתיים.

לפני שנתיים בדיוק, אני ואתה נפגשנו לראשונה, בחוף הים, בזמן
השקיעה.
אני זוכרת הכל בבהירות, למרות כל הערפל שחג סביבי כרגע.
לפני שנתיים, ממש היום, עוד לא ידעתי עד כמה תהפך לחלק בלתי
נפרד מלבי.
אני זוכרת את מראה השקיעה ההיא, ממש כמו זו של השקיעה הנוכחית,
כאן בטירונות. השקיעה הקיצית ההיא פתחה עידן חדש בשבילי, מבלי
שאדע עד כמה הוא ישפיע על חיי.

לפני שנה, בשעה הזאת, ישבתי בחדרי ובכיתי. בחוץ השמש שקעה, אך
לא ראיתי אותה דרך קירות חדרי, כמו שלא ראיתי את שקיעת היחסים
שלנו שקרבה ובאה.
בכיתי שעות על גבי שעות. רעדתי, שוב הוכחת לי עד כמה כבר לא
אכפת לך וכמה שדברים השתנו בין שקיעה לשקיעה. אך גם עם זריחת
הבוקר דבר לא השתנה. השמש האירה, הציפורים שוב צייצו, אבל
הדמעות שלי לא יבשו. השמש שלנו, שלי ושלך, שקעה. ואין לה זכר.

והיום, בשקיעה ה-730, אני סוגרת את המעגל הכואב הזה. אני
משאירה את השמש מאחוריי, לחמם את גבי, ולא מסתכלת לאחור. עכשיו
היא רק זיכרון רחוק, צלקת שתזכיר לי עד סוף ימיי כמה שאהבתי,
ועדיין אוהבת, אותך.



השמש שלנו לא תחזור.


הים נתן, הים לקח.


20.9.04