היא תמיד עשתה את אותו הדבר.
כעסה על עצמה, האשימה את עצמה בכל דבר, הענישה את עצמה. היא אף
פעם לא עשתה את הדבר הנכון, תמיד בחרה בדרך הלא נכונה, מוכשרת
שכמותה. מטומטמת. זה הגיע לה, כל מה שעשו ולא עשו לה. במיוחד
מה שלא עשו. היא אהבה להתבודד, היא היתה נגד כולם, לא היתה
צריכה אף אחד, אפילו לא את עצמה.

היא תמיד היתה הילדה הקטנה, הקטנה ביותר בעולם הגדול הזה,
בעולם הגדול והאכזר, ולמרות זאת היא לא פחדה לצאת לשם. היא
יצאה כמו גדולה, והיא היתה גאה בזה. חבל שאחרים לא. היא זוכרת
את הפעם הראשונה, שם למעלה, בין העננים, בין המראות, בין
האלים. היא דיברה איתם, ניסתה להבין הכל, רק בת 6. מה היא
הבינה אז? כנראה שהרבה. היא רצתה לשבור את החלון של המטוס
ולהושיט יד, רק לראות אם גם שם קר, אם גם שם כל אחד  לעצמו, או
שלמרות כל מה שהאנשים אומרים, חם שם, כל כך חם שאסור לצאת לשם
כי אז נשרפים. אבל החלון לא נשבר והדלת לא נפתחה, היא ביקשה
מהם, כל כך ביקשה "לא, אסור" אמרו לה.
היא התייאשה והפסיקה לשאול, היא פשוט לקחה הכל כברור מאליו,
בלי לשאול יותר מדי.
ושם בחוץ, כשהם נחתו, היה כיף, כל כך כיף שהיא לא רצתה לחזור,
וכשהיא חזרה היא בכתה, בכתה הרבה.
כל דמעה ירדה עם עוד זיכרון, כל כך הרבה זיכרונות טובים. ילדה
קטנה, עם הרבה זכרונות, עם הרבה שאלות, עם שיער גולש, עיניים
קטנות אבל עמוקות, עם הרבה דברים בפנים אבל ריקה מבחוץ - היא.

היא דיברה עם עצמה הרבה כי לא היה מישהו אחר לדבר איתו. אף אחד
לא הבין אותה, אף פעם, כנראה שהיא פשוט לא רצתה שיבינו אותה,
כל כך טוב, כל היופי בזה, כל העומק הזה.
היא לא עשתה רע לאף אחד, ההפך, היא תמיד ניסתה להצחיק, חיוך -
היא כל כך אהבה אותו. אבל כשאף אחד לא ראה היא בכתה, זאת היתה
עוד דרך לתקשר עם עצמה.
היא היתה כל כך תמימה, כל כך! היא תמיד ידעה לברוח ממה שלא
רצתה לראות, לברוח ממה שלא רצתה להבין, ככה היא למדה לרוץ מהר
וככה היא תמיד הצליחה לברוח מדברים שעשו לה רע. היא התעייפה
בסופו של דבר, כל הזמן רצה, כל הזמן מנסה למצוא משהו אחר, כל
הזמן מנסה לגלות משהו, מחפשת ולא מוצאת, לשאול היא לא יכולה כי
אף אחד לא יודע.
היא ניסתה לשכנע אותם, היא ניסתה לשכנע את עצמה, היא תשתנה, עם
הזמן, היא הבטיחה! היא לא קיימה.
"מחר" היא אמרה תמיד, "מחר אני אשתנה". יום ועוד יום, יומיים,
שבוע, חודש, כלום.
עוד דמעה, הפעם כי היא נכשלה, המטרה היתה שם, עמומה אבל  שם!
היא עדיין שם, אבל עם כל צעד המטרה רק מתרחקת, וויזואלית
שכזאת.
ועכשיו, תראו אותה.
עדיין בורחת מהכל, עדיין מאשימה את עצמה, כועסת על עצמה. אף
פעם לא עושה את הדבר הנכון, תמיד בוחרת בדרך הלא נכונה,
מוכשרת. מטומטמת. רק שעכשיו היא גם שונאת את עצמה.