ישבתי על שפת הים,מחשבות עוברות במוחי,לא לגמרי ברורות וחלקן
מבלבלות.
הגלים בגובה שני מטר מזכירים לי את הצונאמי שתקף את דרום אסיה
לא מזמן,מאיימים לתקוף גם אותי.ולמרות זאת המשכתי לשבת שם,בשעה
המאוחרת הזאת,בקור המקפיא,בלי סיבה.ואולי הייתה סיבה-זה היה
המקום החביב עליי,המקום השקט ביותר,שבו יכולתי להיות עם
עצמי,לחשוב בלי שיפריעו לי באמצע,בלי שיקטעו לי רעיונות
ומחשבות.אהבתי לחשוב,במיוחד בערב,אתם יודעים,האווירה והכל.
העברתי את היד בחול הקר שהראה סימני חום מהצהריים-איך שהמזג
אוויר משתנה פה מהר.אבל זה לא מפריע לי כי בערבים תמיד קר וזה
גורם לי להרגיש טוב.המשכתי לשחק עם החול עד שהמים הגיעו
אליי.קמתי וזזתי אחורה,לא יותר מדיי.הייתה בי מן שמחה לא מובנת
כזאת,שמחה שתקפה אותי לא הרבה,שמחה ילדותית כזאת.שמחה שנמצאת
אצל ילד שהרגע קיבל את הצעצוע שרצה-אבל שמחה.וכל שמחה התקבלה
אצלי בברכה.
הרמתי את מבטי לנוכח רעשים מוזרים,קולות עמומים.הסתכלתי לצד
וראיתי זוג צעיר,שניהם בני 18+ הולכים מחובקים.גם הם היו
שמחים,שניהם צחקו ודיברו ללא הפסקה.הם התעלמו ממני,התעלמו
מהסביבה,כאילו שרק הם נמצאים שם,אפילו אני שכחתי מקיומי,כל כך
התרכזתי בהם.כל כך קנאתי בהם אבל בלי סיבה.זה לא שרציתי להיות
במקומם,זה לא שרציתי להיות -הם.
כשהייתי קטנה הרבה פעמים חשבתי-מה היה קורה אם אני הייתי
היא?או הוא?מעניין איך הם מרגישים.תמיד רציתי להיכנס לגוף של
אחרים,להחליף מקומות,תמיד גם קיוויתי שאצליח-הרי זאת אני.
אבל בכל פעם מחדש,ככל שהתבגרתי,הבנתי שאלה סתם חלומות,הבנתי
שאני כבר לא רוצה להחליף עם אף אחד.למדתי להנות מרגעי האושר
שלי,למדתי להנות מעצמי.עד כמה נהניתי אני לא זוכרת,אבל אני
יודעת שלא הרבה,רק כשחייתי באשליות,כשחייתי בחלומות,אבל עשיתי
את זה לעיתים דיי תכופות,אז אחרי הכל אולי כן נהניתי?....צריך
לחשוב על זה.
הם שכבו על החול,עדיין מחובקים.הם הסתובבו והסתכלו
עליי,חייכו.הסתכלתי עליהם חזרה.
הם המשיכו להסתכל ולא יכולתי לחשוב על דבר חוץ מהם-הם לקחו לי
את המחשבות שלי,הם התחילו לנתח אותם.אני חושבת שזה מה שהיה
צריך לעשות בשביל להבין אותי,להבין את צורת החשיבה שלי.הם שאבו
ממני הכל,מחשבה מחשבה,זיכרון זיכרון,הכל.נשארתי ריקה,לבד,כי זה
כל מה שהיה לי באותו הרגע.הם המשיכו להסתכל עליי,הפסיקו
לחייך,ראיתי דמעות בעיניים שלהם.הם הסיטו את מבטם למטה,הדמעות
זלגו על החול,צורות החלו להיווצר,צורות שבחיים שלי לא ראיתי.הם
הסתובבו.
יחד עם הסיבוב שלהם המחשבות התחילו לחזור אליי,שוב שמחתי,אבל
הפעם זאת הייתה שמחה מסוג אחר,שמחה כי מה שהיה שייך לי חזר
אליי,ועכשיו זה שלי,שלי ולא של אף אחד אחר.
והם הלכו,הפעם לא מחובקים.אבל ביחד.ימין ימין,שמאל שמאל.רגל
אחרי רגל.
אני שם,יושבת,מחכה.מחכה למישהו שלא בא.כמו תמיד.
עם המחשבות שלי-הפרטיות שלי.
על החול שמתחיל להיות קר.
עם הרוח שמסמנת לי שעליי לזוז...
אבל אני לא מקשיבה,כי קשה לי להבין אותה.אפילו את עצמי אני לא
מבינה. |
