סוף סוף אני כותבת, זה אומר שאני כבר בישיבה מזרחית במיטה,
יושבת וכותבת מה עבר עלי היום.
אחר כך הולכת לשים את גבי במצב של שכיבה ולנוח.
יום ארוך ומעייף עבר עלי היום. יום מה זה כיפי.
הבוקר התחיל בהשכמה בשבע בבוקר, כאשר כל מה שרציתי, אחרי לילה
קצר, זה למשוך את הזמן בעוד עשר דקות, ועוד עשר דקות.
חיכה לנו, לבתי ולי, יום ארוך שחלקו היה מתוכנן והשאר היה תלוי
בזרימה.
בני הצעיר כבר הסתובב לבוש, מוכן לבית הספר, כאשר הערתי את
חברתי שישנה לה בשקט, צמודה אל הקיר, בצד הפנוי שלצידי, במיטה
הזוגית. גם היא הייתה צריכה להגיע לעבודה.
אז הבית פשוט התעורר לחיים, הסתובבויות החלו לזרום על מרצפות
החדרים, בבית היפה והחמים שלי.
כמו יש לו חיים בעצמו.
כולנו היינו בשלבי יקיצה.
מי בהכנת קפה, מי במקלחת, מי באינטרנט, לבדוק מיילים ראשונים
של בוקר חדש שהתחיל.
כשכל אחד בשלו עוסק, בני הספיק יפה להיפרד ולצאת לדרכו, לשגרת
חייו "משוש לבבו": בית הספר.
בתי בהתארגנות, אני בקפה, אחרי הכביסה שחיכתה להיתלות, אחרי
המקלחת שהספקתי לעשות.
חברתי במחשב עם עוד לגימה ארוכה מהקפה החם והטוב והראשון של
הבוקר.
מאותו רגע שכולנו נפרדנו והמשכנו לדרכנו, התחיל הזמן לתקתק.
בתי ואני נסענו במסלול הראשוני, בנק, דואר, הוצאת חבילה.
התחנה הסופית לסוזוקי, האוטו המקסים שלי, הייתה החנייה בתחנת
הרכבת. חניה ארוכה של עד שעה לא ידועה.
עלינו על הרכבת המובילה תל אביבה, ליום הרפתקה.
חווית הרכבת הזכירה לי נשכחות, אהבתי לשבת בקומה העליונה,
צמודה לחלון, לראות ולספוג את הדרך הנשקפת.
מספיק נרגשת ממעמד החוויה, דרוכה ומוכנה לרדת ולהמשיך הלאה.
מקווה שאשרוד את הצעדות שעוד ממתינות לי שם לאורכה של תל
אביב.
התחנה הראשונה שלנו בתום הנסיעה הייתה בית החולים אסותא, לעשות
את מה שבעצם הכתיב לנו את הנסיעה. בדיקת סי. טי. רפואית, לבת
המקסימה שלי.
בדרך כמובן הייתי חייבת להזין את עצמי בכריך, להרגיע את הקיבה,
שהתעוררה.
הגענו לרחוב אלנבי השוקק, פינת ברנר, והלכנו נמרצות לכיוון
אסותא, כדי להיות כבר אחרי הבדיקה ולהמשיך את הטיול הנפלא.
אכן כזה הוא היה, תזזיתי, עם קניות נהדרות, עם עצירות נחמדות
ותכופות, עם שניצל במסעדת "שניצה" ברחוב יוחנן הסנדלר, קרוב
מאוד לשנקין.
שניצל שעשה טעם של עוד, בציפוי הבית, עם לימון. שניצל מטריף
בטעמו ומסקרן באותה מידה לבדוק כל אחד ואחד מהטעמים האחרים
שהתפריט הראה שעוד קיימים.
הטיול המשיך לכיוון דוכן השתייה, שתייה מצחיקה שכזו, שבתוך הקש
העבה עולים חרוזים עם כל שאיבה, נכנסים לגרונך, וכל שנותר הוא
ללעוס אותם וליהנות מהשילוב המוזר של משקה קר, בטעם קפה עם
שוקולד, וחרוזי פנינה של גושי ג'לי נפגשים עם השיניים, בנגיסה
ראשונה.
טיול עם קניית תוספת לעגיל בפטמה, כמו מעין לולאה חישוקית
שיוצרת כן משיכה.
עם שלא נשכח את הגלידה ברחוב אלנבי, זו עם הקצפת והדובדבן,
גלידה פשוטה, אמריקאית, שוקולד וניל עם הרבה חלקיקים של אגוזי
פקאן, אננס וצימוקים שמסתתרים מתחת לתל מתוק ומוקצף.
עם קניות של כל מיני צ'ופרים קטנים, חולצות מתנה לאהובי היקר,
שאותו עוד אני רוצה להספיק לראות בשלב יותר מאוחר של היום.
גם למיץ מנדרינה, בדיזינגוף סנטר, היה מקום.
בקיצור סיבוב גדול, שהקיף כל כך הרבה מדרכות, כל כך הרבה
פסיעות, שגבי החל לכאוב, וכפות רגליי המסכנות החלו שורפות.
כן, נהניתי מכל רגע קסום, לנסוע עם בתי, זה כיף לא רגיל.
רק שצריך לזכור להביא לדרך, חריץ של כספומט, או פשוט לשמור על
חור סגור.
קשה מאוד לביצוע, כשהילדה מייללת "מיי או" על כל דבר חמוד שהיא
חושקת ורוצה.
היום המשיך בנסיעה חזרה ברכבת צפופה מאדם, אנשים שכמונו
הממהרים לדרכם, להמשיך את היום, ולהגיע לשם.
ירדנו מהרכבת ונכנסנו לרכב שחיכה שם בשקט מופתי שנחזור.
בתזמון מדהים נכנסתי בפניה לרחוב בו אנחנו גרות, ובסיבוב ממש
מולי, פניו של אהובי, משתקפות מחלון רכבו, כל כך צמוד לחלוני.
הבחור לא רואה ממטר, ראשו מורכן ומחשבתו במקומות אחרים ואין
הוא מבחין בי, הנוסעת מולו וקוראת בשמו, מבעד לחלוני.
פספוס כמו שאומרים.
הגענו הביתה, כל אחת מפנטזת על הדבר הבא שתעשה, אני כל כולי
מדמיינת את המקלחת הטובה שמחכה לי שם, עם מים חמים לשטוף את
אבק הדרכים, לזרום על גבי, להרגיע את הכאב בגב, לצנן את מוחי
ושערות ראשי.
מפנטזת על הקפה שאכין, ועליך יומני היקר, שאגיע אל דפיך ואכתוב
את כל קורותיי.
לפני כל אלה, נכנסתי לשתות קפה בחברתו של אבי ילדיי, הגר ממול
לדלת ביתי, מעשנת סיגריה ומחכה לבן זוגי הנוכחי, שייכנס בדלת
ביתי, יגיד שלום לילדיי ששם נמצאים, יצטרף בכיף אלי, ואל הגרוש
שלי, לשיחה נעימה של שלושה אנשים בוגרים.
להיפרד לשלום, ולחזור אל חדרי האהוב והמוכר, לתת את המתנות
שהכנתי עבור אהובי היקר, לנשקו לשלום, לראותו יוצא דרך הדלת אל
המשך היום הארוך שלפניו.
לשכב על הגב, להסתובב על הבטן, לכתוב בך יומני היקר, לנשום
עמוק, כדי לראות יום ממצה מאחורי.
להיאנח אנחת רווחה, על המנוחה, ולהגיד תודה לעולם הנפלא, שנתן
לי היום חוויה מרנינה, להסתכל לעולם בעיניים, ליהנות מכל רגע
נתון של כאן ועכשיו. מכל דקה צרופה לדקה.
לדעת להרפות את האיברים הכאובים, על המיטה הרכה והנעימה.
לדעת שעוד קצת יעצמו העיניים, ייגמר היום, יתחיל הלילה.
ומחר השחר יפציע שוב על חלוני.
ואני אקום בשמחה, ליום חדש ומיוחד, יום המחר.