הקטע הזה נכתב על ידי, כשהייתי במצוקה חברתית. גיליתי צד אחר,
איך זה להיות שפוטה. אבל עכשיו, זאת אני שמשחקת בה...

בובה על חוט.
זה מה שאני.
בובה על חוט.
לא שרה, לא צוחקת, לא הולכת, סתם, בובה על חוט.
אני לא מרגישה כלום, אני לא חשה רעב, אהבה או כאב, סתם, כי אני
בובה על חוט.
אין לי מה לעשות בחיי היום יום - ללכת לבית ספר, כשכולם נועצים
עיניים, בבובה על החוט.
יושבת בכיתה, וכולם בוהים בי בתדהמה, מה? אסור להיות בובה על
חוט?
נהניתי להיות בובה על חוט. היה מי שמפעיל אותי, היה מי שמשחק
בי... כי לא הבנתי כלום, כי אני בובה על חוט.
אבל אז, יום אחד, לפתע פתאום, כל החוטים נקרעו. עזבו אותי.
ננטשתי. ישבתי על המדרכה, בוכה, בובה על חוט. אנשים בהו
והסתכלו, כיצד אני הופכת מחתיכת עץ, לילדה גדולה. זה ביגר
אותי, הפך אותי לעצמאית. חברה שלי הייתה המפעילה שלי. הייתי
שפוטה שלה. ברגע שנקרעו החוטים, אני כבר לא בחברתה. אני חסרת
אונים. אני תמיד איכשהו סולחת לה על דברים, או מדברת איתה, כי
בסך הכל - בשבילה, אני עדיין...
בובה על חוט.