שנה טובה" הוא אמר וחייך חיוך שחשף שיניים צהובות מעישון של
שנים
"גם לך" עניתי בחוסר רצון מוחלט.
התפתח ביננו איזה דיאלוג, על מה קורה, על כמה זמן לא דיברנו,
על איך השנה עברה מהר. דיאלוג מזוייף, מבחינתי לפחות... הוא
היה ממשיך לדבר שנים. אבל אני לא יכולה להיות מזוייפת, ומכיוון
שאני גם לא אוהבת לפגוע באנשים נאלצתי לוותר על חלק מהכנות שלי
ומהאי רצון להיות מזוייפת ותקעתי לו איזה תירוץ, הוא הלך.
כל שנה מחדש הוא שם. נוקש על הדלת שלי, שפעם הייתה כחולה
ועכשיו נשארו רק שרידים שלא התקלפו. נוקש ומחכה עד שאפתח
אותה.
תמיד ייחלתי שיהיה לי את האומץ לשאול אותו למה הוא בא כל פעם,
מה הוא באמת רוצה. אבל אף פעם לא הצלחתי לאסוף כמות אומץ
מספיקה כדי לשאול אותו.
למחרת הוא בא שוב. זה היה לי מוזר. כל פעם אחרי שהוא בירך אותי
בשנה טובה הוא לא חזר עד השנה שאחרי. אבל הפעם הוא חזר.
הוא נקש בדלת שלי, שפעם הייתה כחולה. נקש וחיכה עד שאפתח אותה.

"נו אז מה שלומך?" הוא שאל כחבר וותיק.
אחרי שהצלחתי לסגור את הפה הפעור שלי הצלחתי לגמגם משהו כמו
"הכל בסדר", או משהו אחר בסגנון.
שוב התפתח ביננו איזה דיאלוג מזוייף, שוב תירצתי ושלחתי אותו
לדרכו.
וככה הוא חזר בשלושת הימים הבאים ואחרי התפתחות של דיאלוג
מזוייף בכל יום מחדש, הוא הלך לדרכו.
אבל היה איזה יום שהוא בא, ופתח את הדלת, בלי לנקוש ונעמד
בסלון, שם לרוב ישבתי בשעות הערב לראות טלוויזיה.
"את לא מתביישת" הוא שאל
לא עניתי
"את לא מתביישת?! אפילו לא טיפה?!" הוא הרים את הקול.
"מה? מה אתה רוצה? מה עשיתי" הייתי מבולבלת.
"את לא יודעת אפילו קצת על מה אני מדבר?" הוא אמר והלך, כאילו
לא בא.
למחרת הוא שוב בא ונעמד בסלון. צעק בערך אותם המשפטים והלך,
וככה גם ביום שאחרי. לא היה לי כל כך איכפת, די התעלמתי.
למחרת כשנעמד בסלון, הוא פתח את הפה כדי להגיד משהו כרגיל,
"נו? מה?!" הקדמתי אותו "מה אתה רוצה? הרי בסיפור הזה כבר
היינו... אולי פשוט תסביר, כי זה כבר מתחיל להיות מגוחך"
זאת הייתה הפעם הראשונה בכל החיים שלי שראיתי אותו בוכה.