באחד הערבים, כשאמיר עזב לתפקידו, ככה תוך כדי שיחה עם טובה
ברחתי ממנה לתוך האגם המתוק והצלול של ענייה תוך צלילות
למעמקים אפלים שקעתי. דחף לפעול שתף את כל גופי. החשיכה התפשטה
וכיסתה את הכול, כאילו יצור אלוהי פרש את כנפיו ועמד לנחות על
האדמה. התבוננתי באותם שפתיים כאשר התרכזה באפילה שבלעה את
האוהלים, הפניתי עם ידי את פנייה אליי מתוך כוונה לנשקה אך
הרתיעה שלה מנעה מבעדי.. כל דבר שיכולתי לדמיין  לעצמי בנוגע
למעשה אהבה עבר במוחי. ועכשיו, כאשר חזרתי למיטה המתקפלת, חשתי
רוגז עצום על שהחמצתי את הזדמנות חיי. בה בעת הערכה עצמית על
שעמדתי בהצלחה במבחן חמור, אף שלא יכולתי לומר בברור מה היה
המבחן הזה. מה היה טיבו של אותו מחסום שעיכב אותי מלהתעקש? מה
מנע ממני לזנק קדימה?
אותה תשוקה, גופנית ונפשית, הסעירה את שנינו. אותו חותם של סבל
הוטבע בשנינו. מדוע לא יכולנו להיענות לרגע של אושר בתוך הסבל?
התחלתי לתעב את החינוך שקיבלתי. התרבות הייתה חבל שנכרך על
האדם, מגביל תנועותיו, גורם לו להיות אחראי. הצרכים הטבעיים,
הפשוטים והבסיסיים ביותר של האדם נעשו מורכבים, חשוקים עד מאד
ולא ניתנים להשגה, בעת ובעונה אחת. ומצד שני אהבה היא ביטוי של
תרבות. במקום ללא תרבות, אצל אדם חסר תרבות כל העידון של האהבה
נעלם. נשארת רק תאווה גופנית פרימיטיבית. שלא לומר: הייתי רוצה
להיות עצמי, רק שהמצפון לא מאפשר לי.