הלילה עכשיו כה אפל, והשמיים מתכסים שחור.
ברגע שהסתכלתי על השמיים, הם היו כל כך שחורים, שלא היה ניתן
להבחין בכלום, חוץ מצבעם השחור.
ניסיתי להיזכר ברגע שהייתי יכולה לראות את אור השמש.
והתמונה הייתה מטושטשת, והתחוור לי להבין ששוב אותה תמונת חושך
שנשקפת אל מול עיניי, נהפכת למציאות יומיומית.

אז בימים ההם, קראתי בעיתון על מישהו בגילי שהתאבד.
כל כך צעיר ושם קץ לחייו, ורק בגלל שלא הצליח במבחן מטופש,
ופחד שהוריו יכעסו עליו.
קראתי, וגיחכתי מעט, ואפילו אמרתי לעצמי בקול מבלי להתבייש:
"למה משפחתו כל כך כואבת עליו? הרי משפחתו הייתה צריכה להסכים
לרצונותיו. הוא רצה למות, הוא רצה בכל מאודו, והם עדיין בכו
ולא הבינו למה, אבל אני הבנתי למה."

אז כל יום קראתי כתבה אחרת על התאבדות, מכל הסיבות שהן.
בין אם פחד מההורים, אהבה נכזבת, פשיטת רגל וכו'.
הכל חוזר על עצמו כמו גלגל ענק, והם האנשים, שבוחרים לקפוץ
מאותו גלגל.
הם אותם האנשים - הבנתי אותם, הבנתי ללבם שהיה כה פגוע, הם רצו
להשתחרר מהחוטים שבהם הניעו אותם החיים, כמו בובות מריונטה.
אני כל הזמן חשבתי לעצמי, מה הם חושבים שייתן להם המוות?
המוות יפטור אותם מהכאב? ובכן כנראה שכן.
כשמתים לא כואב, לא מרגישים, רק הנשמה עולה למעלה ומחפשת
נולד.

גם אני יכולתי להיות עוד אחת מהאנשים האלה.
אנשים אומללים, ועוד יותר אומללות משפחותיהם שצריכות לשאת את
הכאב הזה עד לשארית חייהם.
עוד צעד אחד, והייתי מצטרפת לאותם האנשים האלה.
אבל יד עצרה בי, יד תומכת, היא אמרה לי שכלום לא שווה את
המוות.
ועכשיו אני כאן יושבת, ואותה יד תומכת כותבת בשבילי את המילים
שיוצאות לי מהפה,
מכיוון שאני...
אינני יכולה לראות מה אני כותבת.
מאור עיניי כבה, ואני כנראה אראה את הלילה לשארית חיי.