לפני כמה זמן זה קרה, השיגעון תפס אותי. יותר נכון, ברגע
שיצאתי לעולם הוא נתפס בי. לא ממש שמים לב אליו אך מדי פעם הוא
מתפרץ וגם אז לא כולם רואים בו. אני חושבת שהבנתי שהוא קיים
בערך בכיתה ז' כשמישהו קרא לי מוזרה. אני זוכרת יום אחד, סתם,
באמצע הפסקת עשר, התחלתי לצחוק. צחקתי בלי הפסקה עד שפיזית
ורגשית נפלתי לרצפה. ידעתי שעל הפדיחה הזאת אני אשלם קשות
בלילה אבל לא הצלחתי להפסיק לצחוק. תמיד קראו לי שונה, אחרת,
מופרעת, מקרה קשה, מוזרה... אבל רק לפני כמה שנים הבנתי את
המשמעות לזה. נחמתי את עצמי, קראתי המון ספרים על "משוגעים",
על הפרעות ומחלות נפשיות. עזרתי לכל מי שיכולתי כדי שלא יהיו
משוגעים ושכחתי מעצמי. בכל לילה בשקט בשקט אני מענישה את עצמי.
יש לי הכל בחיים - משפחה אוהבת, שניים שלושה חברים, עבודה,
אהבה וכו', בגלל זה אני מרגישה כל כך מפגרת להעניש את עצמי.
אני מנסה למלא את חיי, עושה הכל ומוצאת גם זמן ל"שקט". זה מוזר
שקוראים לי מופרעת כי לפי דעתי אני משדרת את שיא הנורמליות,
אולי אנשים רואים משהו שאני לא רואה? אני לא בן אדם דכאוני או
עליז מדי. כבר שנתיים לא חשבתי על התאבדות. הילדה שלי (בת
שלוש) ציירה לי ציור. בציור רואים אותה עומדת ואותי עפה
בשמיים. אפילו היא יודעת שאני לא רגילה. הצלקות על גופי נרפאות
אבל לבי ממשיך לדמם. כמה עצוב לחשוב שוב על המוות. אני חושבת
שאני אאשפז את עצמי שוב. הרופאים מקבלים אותי בברכה. האחות
הטפשה אומרת לי "ברוכה השבה". אחרי שטיפה אני מרגישה ממש ריקה.
עצוב לי שלקחתי לבעלי את כל הכדורים.