כמו שאמרתי זמן היה לי וגם את החוצפה האחד מאותם הימים להכיר
אותה, באמת להכיר אותה. היינו נפגשים בערבים, מתיישבים על איזה
ספסל ומדברים. לפעמים הייתי עובר על תווי פנייה מנסה לדמיין את
הסיפורים מאחורי אותם צלקות בגופה, והיא הייתה מספרת לי. היא
הייתה קוראת לי את מכתבייה, את פרשת הדרכים בה נפגשה כשהייתה
בת 16, מאז הייתה מדמיינת את חייה אילו הדברים קרו אחרת.
הפרידה מאהובה הראשון ואותה תחושת ריקנות וספק. ואיך שהייתה
מסתתרת מאחורי מסך מילים והבעות גופה. טובה נעה בחלל ריק של
ריכוז נפשה.
איכן מצא את כוח הרצון הזה הדוחף אותה להמשיך הלאה?
ואז הייתה מציתה סיגריה, הרוח מפסיקה, העשן מתיימר מעלה בקו
ישר ונעלם באפילת הלילה לכשהיותי מבחין פתאום שהשמיים מוארים
בכוכבים אינספור.
לעיתים היא הייתה משעינה את גופה על זרועי. דרך הבד המחוספס של
מדיי יכולתי להרגיש, בקושי, את נשימתה. כשהיה ממש קר נצמדה אל
גופי אבל זה היה רק זה. לפעולות האלו לא הייתה שום משמעות
נוספת ואני עם רגשות מעורבים. דיברנו במשך שעות באותם ערבים עד
שהיובש כאב בפה, אך השאון שבליבי גירש כל תקווה לעצור. מוסיקה,
רעיונות, הילדות שלנו, דברים כאלה. היה אפשר להבחין שהיא בחורה
פקחית, היא ידעה לדבר לעניין, היו לה דעות מוצקות בקשר לחובות
שלה ויכולת מדהימה להקסים את בן בשיחה, אפילו בנימת קול בלבד.
כמו שאמיר אמר פעם:  "את כמו טיפה של מים טהורים. כשאת נופלת
את יוצרת רציי גלים הנעים באדווה מתמשכת עד היעלמותם." היא
השפיע על כולם, עצם הנוכחות שלה. כשלעצמי היו לי הבחנות דקות
והשתמשתי בביטויים קולעים, היה לי ארס וגם מן ההומור. יכולתי
לעורר רגשות אצל אנשים. להכעיס אנשים, לגרום להם לעצב, לעורר
בהם הזדהות, לדכא או לשמח אותם.