היא היתה מסוגלת לעקם פרצוף. וזו בדיוק היתה החולשה שלו. והיא
ידעה את זה, אבל לא היה לה אכפת.
הם רבו הרבה. מעכשיו הויכוחים היו זהים, רק הנושא היה שונה.
היחסים שלהם לא התקדמו, וגם לא הלכו אחורה. וזה בדיוק מה
שהפריע, לא היתה סערה, ריגוש, ניצוצות. כלום. רק שגרה.
ועייפות. הרבה עייפות.
זה היה ויכוח מוכר. על גרביים, כלים לא שטופים... מי יודע. למי
אכפת. ההטחות והאשמות היו מוכרות, וכבר ניתן היה לדקלמן.
אחרי דקות ארוכות של דקלום, שנראו כמו שנים, בא פיוס. כבר לא
סקס אחרי הריב, לא היה טעם. לא היו חיי מין. רק קפה ועוגה
קנויה. וסיגריה. מרתון שאיפות ארוכות ושתיקות כבדות.
הוא קם, לקח את מעילו, צעד לעבר הדלת ויצא. היא לא אמרה דבר,
וגם לא נראתה מופתעת. הוא ירד למטה, לעבר מכוניתו שלו. הוא
נכנס ונסע, במבט אחרון לעבר חלון דירתם, שנראה כשאר החלונות
באיזור.
הוא לא ידע לאן הוא נוסע או למה. הוא פשוט נהג.
זה היה לילה, הכביש היה לח, ורק מכוניות מעטות של נהגים עייפים
עוד נסעו על הכביש. שם עוברת אישה עם כלב, פה עובר צעיר.
הרחובות המוכרים כבר לא היו בעלי אישיות, אלא סתם רחובות.
הכביש היה סתם כביש. הבתים היו סתם בתים. אבל הלילה לא היה עוד
לילה. הוא היה לילה אחר. אחר וזהו, לא יותר.
לפתע צלצל הסלולרי. הוא ענה. "מתי אתה חוזר?" נשמע קולה. לא
מודאג. לא אכפתי. "אתה בכלל חוזר?" שאלה. דקה ארוכה של דממה
עברה, והוא לא יודע מה לומר, לא יודע מה לענות, לא יודע מה
לחשוב. כאילו אינו שם בכלל, או שהיא אינה שם ושיחת הטלפון לא
באמת מתקיימת, אז הוא שתק.
שתק ונסע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.