שקיעה, שקיעה, צבעים נצבעים להם במכחול.

כבר עברו 10 שנים בערך מאז שנגעתי במכחול, ועדיין, אני זוכרת
את ההרגשה.

שקיעה למצולות, בלי יכולת להציל את עצמי

פעם נגמר לי האוויר. אז עליתי למעלה למעלה והשתעלתי בכוח.
הפעם אין את השיעול, אני לא יכולה להוציא את המים, רק לבלוע
אותם עמוק עמוק, ולקוות שהטעם המר יצא לי מהפה .
איך שהחיים נמשכו כרגיל אחרי רגע אחד של יאוש.
אני שונאת.

-----------------------------------------------------------------------------

לכאורה, הכל התחיל ביום אחד. עליתי לאוטובוס ואיזהשהו מישהו
שישב מאחורי שאל אותי מה השעה, זה היה עיתוי גרוע למדי כי
הייתי מאוד מצוננת והייתי באמצע לקנח את האף.. הוריתי לו ביד
צולעת למדי את השעון שלי, והוא משום מה החליט לפתח שיחת חולין
.. איך קוראים לך-
מתי נולדת..
הוא שאל אם אני בת 15 או פחות. עניתי שאני בת 15 עוד חודש.
ואז הוא הפסיק לדבר. תהיתי אם יש משהו מיוחד בגיל 15 , וחשבתי
שאולי בעוד חודש אני ידע. כשירדתי הוא בכלל לא שם לב, האידיוט,
אבל העמדתי פנים שלי לא אכפת.
מאז עבר שבוע וחצי.
אז זהו, לכאורה תחשבו מה בכלל יכול לקרות בשבוע וחצי, מה
ההבדל, יום ראשון הזה או הבא, וזה באמת די אירוני שבתוך כל
השגרה הזאתי כן מתרחשים דברים פה ושם. בנייני התאומים קרסו.
העולם בתדהמה. אני אדישה קצת. בסך הכל כשקצת דיסקסתי על זה עם
אחי הגענו למסקנה שעוד יעשו על זה סרט  נוסח טיטאניק, ושאנחנו
מן הסתם נראה אותו רק בוידאו באיזה ערב קייצי משעמם עם
הפופקורן החמאתי של בלוקבסטר. (שמתם לב כמה אני מייחצנת כאן
מפעלים? נורא ואיום.)
בקיצור, עוד יומיים ראש השנה ועכשיו כבר ערב, אז פספסתי את
השקיעה שבדרך כלל כשאני רואה אותה היא מהירה  בגלל שהכלב מושך
אותי אל שיחי ורדים קוצנים  וזרדים יבשים. מבחינה מסויימת אפשר
לומר שאני קצת כמו הכלב שלי. זה אומנם לא מחמיא במיוחד, אבל די
נכנסתי לכל הקטע הזה של השגרה, ועכשיו הגיע המחבל הזה (הוסיפו
קללות לפי רצונכם) ושיבש לי את הכל, מדברים על מלחמת עולם
שלישית וסטאף. זה די מוזר שהכל קורה כשאני בת כמעט 15,
וכביכול, לא חוויתי כלום ו"כל החיים לפני". אבל בסך הכל, אם
נעבור את המלחמה הזאתי, בטח מלא מיתוסים ישברו, ובכלל תהיה
מהפכה גדולה בעולם.
כמובן, אם נעבור אותה.
אני מסיימת את הקטע הזה ומנסה להיזכר מה בכלל רציתי לכתוב כאן
מלכתחילה ואיך הגעתי להומור השטחי הזה..
הא זהו.
פעם באמת שקעתי, שקעתי לתוך שגרה, שקעתי לתוך עצמי, שקעתי לתוך
השנאה.
אני שונאת.
שונאת לחשוב על אנשים שמעצבנים אותי, שונאת לראות דברים שלא
רציתי לראות, ושונאת להכיר בעובדה, שכולנו הולכים לאותו המקום,
שכולנו חושבים את אותו הדבר, ואני הכי הכי שונאת-
שאנשים כותבים על דברים שנואים.
למי לעזאזאל אכפת?

אתמול ראיתי את האידיוט מהאוטובוס, ושוב העמדתי פנים שלא
אכפת.
הוא ראה אותי, אני יודעת. אבל לא אמר כלום.גם ככה הייתי
במצברוח די איום.

ניסיתי לנשום כשעליתי למעלה מעל למים של השגרה, וניסיתי קצת
להתעלות מעל עצמי ולהיות אחרת ולהשתנות, לראות את השקיעה
ולצבוע את עצמי שוב, כמו אז בצבעים יפים.
אבל בסוף, כמו תמיד נגמר לי האוויר..
אז הייתי צריכה לצלול, לשקוע
לרדת שוב למטה.