אורות לבנים

אני נוסע בדרך הביתה אחרי לילה ארוך אצלך. עכשיו חמש לפנות
בוקר והעיניים מתחילות להיות כבדות. 6 כוסות הקפה ששתיתי אצלך
עמדו יפה במשימה עד עכשיו והצליחו להחזיק אותי ער וערני. מרגיש
איך כל מילה שלך תולשת עוד עלה ממני, הפרח שלך, כך קראת לי.
זוכרת? איפה זוכרת. הכל כבר שכחת. כל מה שהיה אצלך הוא עכשיו
שייך לעבר. נצור, עטוף יפה כל כך, כמו שרק את יודעת לעטוף את
זכרונותייך, בנייר צלופן קיטשי. שמור היטב בתיבת האוצר שלך,
יחד עם כל שאר "קופסאות האקסים", כמו שנהגת לכנות אותן. איך
היינו צוחקים על כל המכתבים שהיו בקופסאות האלה. כל המילים
שכתבו לך אחרים. אני קראתי לתיבה הזאת שלך "ארגז השמאלץ".
ועכשיו תראי אותי, איך הפכתי גם אני לשמאלץ כזה. אני, שהייתי
אמור לשאת אותך לאשה, לחיות את שאר חיי איתך, שלוב איתך יד
ביד, הולך איתך בדרך הלא סלולה של החיים. אבל מה אני נהיה
נוסטלגי פתאום? זה לא מתאים לי. אני, הבחור החזק שהייתי תמיד,
שאף פעם לא נשבר, בוכה עכשיו כמו ילד. לא עם דמעות, יותר גרוע.
בכי פנימי. זה הכי קורע.
מולי הרבה תנועה יחסית לשעה כל כך מוקדמת. בכלל שכחתי, יום
רביעי היום, אמצע שבוע, אנשים עובדים. אני היום לעבודה כבר לא
אגיע. אגיד שאני חולה. וזה לא יהיה שקר. אני באמת חולה. חולה
שנתתי לך ככה לזעזע את כולי. הייתי צריך לשמור חלק מעצמי
לעצמי. לא לתת לך הכל. ייקח לי הרבה זמן לאסוף את השברים.  
אני מגביר את הווליום עד הסוף. שיתפוצצו הרמקולים, שיתפוצץ
העולם. אני עכשיו לעצמי, אל תגידו לי עכשיו להתחשב. "תבין
אותי", היא אמרה, לואטת, ביקשה, התחננה כמעט, שארחם עליה.
לרחם??? עליה? אחרי כל מה שהיא עשתה? נתתי לה יותר מידי. תפסה
גובה הילדה. הילדה שכל כך אהבתי. הילדה שאני לעזאזל כל כך
אוהב.... לאן אני נוסע? בערפל שמילא את עיני לא ראיתי שפספסתי
את הפנייה לכוון הבית. קיבינימט. היא ממש עשתה אותך עיוור. אין
איפה לעשות פרסה. על הזין שלי. אני עושה. אורות גבוהים ממול
מסמנים לי, מאותתים באורות אזהרה. לא אכפת לי. אני גומר את
הפרסה, מציץ בראי לראות אם אין פצועים בשטח, ומגלה אוטו ממש
שני סנטימטר מהפגוש האחורי שלי. אבל פצועים אין. אני הפצוע
היחיד. פצוע קשה אך יציב. אני אשרוד. אני יודע. אני רק לעולם
לא אתן לאף אחת שוב את הכל. אני עוד פגוע מידי עכשיו כדי להבין
שאם אני באמת אעשה כך, אף אחת לא תרצה להשאר איתי. אולי לילה
אחד או שניים ולהתראות. אבל אני לא יכול להבין את זה עכשיו.
אני פצוע. אני פגוע. אני רגוע. רגוע בתחת שלי רגוע. מאה
וואליומים לא יוכלו להרגיע אותי עכשיו. הלב מתפוצץ. כן כן,
כואב לי בלב. זוכרת? האיבר הזה שאמרת שאין לי. או שאם יש לי אז
שאת לא מבינה איך הוא בנוי, אולי מאבן אלסטית שמתרחבת ומתכווצת
רק כדי להעביר את הדם. כי אחרת, אמרת, את פשוט לא מצליחה להבין
איך אני לא נותן לך. סליחה, "איך אני לא מבין שמה שאת מבקשת זה
דבר אולטימטיבי שחייב להיות כשיש אהבה". "אולי אתה פשוט לא
יודע לאהוב" אמרת אולי אלף פעם. "אולי אתה לא יודע לאהוב
אותי". זין לא יודע לאהוב אותך. זין זה מה שמגיע לך. זין זה מה
שאהבתי כל כך לתת לך. המשגלים הפרועים שלנו אל תוך הלילה. מזל
שאין שכנים אחרת הם כבר היו מזמן מזמינים משטרה. מצפה תמיד
לגבר האולטימטיבי לאביר על הסוס ש"לא אכפת לך שלא יהיה לבן אבל
העיקר שיהיה". מתעסקת בשטויות כהרגלך. לא שמה לב למה שחשוב
באמת. "אולי זה קצרים בתקשורת" אמרת, "אולי זה בגלל ששנינו
אנשים כל כך שונים". לא ראית שום דבר. אנחנו דומים מתוקה,
דומים. לכן אולי לא הסתדרנו. אבל את חושבת כל כך עקום כמוני,
שאת לא יכולה לראות. תהיי לי בריאה חמודה, אני חולה. חולה ממך,
חולה עלייך. לא רואה עכשיו ממטר. הדמעות המעצבנות האלה חוסמות
לי את שדה הראייה. חמש בבוקר וכולם כבר ערים. יש להם חיים. שלי
בזבל עכשיו. תנו לגדול בשקט ותעזבו אותי קיבינימאט. אני רוצה
לחיות. אני רוצה לחיות אני רוצה...


ידיעות אחרונות:
תאונה נוראית בכביש החוף. נהג צעיר איבד את שליטה על רכבו
ונתקע בגדר הבטיחות שבשולי הכביש. חוץ ממנו לא היה איש ברכב
ולכן לא היו נפגעים נוספים. הצעיר, מ.ז. ממרכז הארץ מאושפז
בבית לוינשטיין כשהוא סובל מנזקים חמורים בעמוד השדרה ובגפיים.
מצבו קשה אך יציב. הרופאים חוששים שיישאר צמח לכל חייו. הודעה
נמסרה למשפחה.

שירלי:
אתה אידיוט, כל כך אידיוט. איך לא ראית מה שיש כאן תגיד, איך?
אתה, הבחור הכל כך מפוכח, כל כך רציונלי, כל כך יודע מה נעשה
סביבו, היית עיוור לכל מה שרציתי לתת לך. לכמה שאהבתי אותך,
לכמה שנשכתי שיניים בגללך, לכמה שקיוויתי שיצא מאיתנו משהו,
אחרי הכל. אחרי כל הריבים, הכעסים, החושך, הירידות, שנדע לשמר
רק את הרגעים הטובים יותר שלנו, וגם כאלה לא היו חסרים. היינו
טובים ביחד, אתה תמיד אמרת את זה. הבעיה היתה שלא ידעת להרגיש
אותי. הרגשת רק את עצמך. מה כואב לך, מה פוגע בך, איך מה שאני
עושה לך זה לא בסדר, לא מספיק אף פעם, לא מתחשב, לא אוהב. ולא
היית שם בשבילי כשהייתי כל כך צריכה אותך. אף פעם לא הלכת איתי
לרופא, כשהייתי במצב רוח רע זלזלת בזה, חשבת שזה רק בגלל שאני
לא עושה עם עצמי שום דבר. כל כך הייתי צריכה אותך איתי. לא
ידעת עד כמה, אולי זה לא שינה לך הרבה. תפקיד החברה היה
מאוייש, וזה מה שהיה חשוב. שכל הפינות בחיים שלך יהיו סגורות.
אני לא רוצה למלא תפקיד. אני רוצה שיאהבו אותי כמו שאני,
שידאגו לי, שיהיו שם בשבילי, שירגישו אותי. אבל מה זה חשוב
עכשיו. עכשיו אתה כבר ממילא לא מרגיש כלום. אני יודעת שזה
בגללי, אבל אין לי הרבה רגשי אשם. אולי רק בגלל ההורים
המקסימים שלך. אלה שכל כך הסתדרתי איתם תמיד. לראות את המבט של
אבא שלך בחדר המיון כשבאתי בחטף לראות אותך דרך דלת הזכוכית,
מקווה שאף אחד לא ידע שאני שם בכלל. הוא ראה אותי אבל לא אמר
דבר. רק הסתכל בי במבט חודר ועצוב. כל כך עצוב. הרופאים אומרים
שאתה כנראה תתעורר עוד כמה שבועות. אולי זה יעשה אותך אדם קצת
אחר. במחשבות הכי כמוסות שלי אני מקווה שזה שאתה צמח עכשיו
אולי יביא אותך להכיר בחשיבותם של רגשות. אני אהיה שם
כשתתעורר, ולו רק כדי לראות אותך שוב.
מתגעגעת אליך.