שיעור בתולדות הצללים:
- אסור להתרכז
- אסור להתחמק
- אסור להתלבט
- אסור ללכת לאיבוד
- אסור להתווכח
- אסור להתמקח
- אסור ללמוד
- אסור לבכות
- אסור לחפש (כיוון שאסור ללכת לאיבוד)
- אסור לחלום
- אסור לתהות
- אסור לשמוח
- אסור לאהוב

- מותר לעשות כלום


אבא לימד אותי כשהייתי קטנה שבמקום הזה אין בני אדם. רק צללים
של מה שהיו בעבר.
שאלתי את אבא האם גם אנחנו צללים והוא אמר שהוא לא חושב... הוא
אמר שכל עוד אני שואלת שאלות סימן שלא הפכתי לצל. זה הצחיק
אותי מאוד.

שאלתי אותו פעם מה אנחנו עושים במקום הזה? אם אנחנו לא צללים
אנחנו לא שייכים. הוא אמר לי שהוא יעזוב בקרוב ושכשזה יקרה אני
חייבת לברוח... לברוח פנימה.
"למה אתה מתכוון פנימה?" שאלתי אותו.
"חמודה, את זה את חייבת לגלות לבד" הוא ענה.
"אבל למה אתה לא יכול להגיד לי?" שאלתי מוטרדת.
"כי אני כבר לא זוכר, אני לא זוכר מה זה אומר" הוא ענה בעצב.
אז עוד לא הבנתי.

פעם כשהלכנו באמצע שומקום הוא נעצר והביט סביבו בתימהון.
"איפה אנחנו?" הוא שאל.
"באמצע שומקום אבא... אתה יודע" עניתי לו במבוכה.
"באמצע מה? איפה האנשים? איפה הבתים והרחובות והפרחים
והגבעות"?
"אין כאן אנשים אבא, ומה זה בתים? ו...ורמובות או רנובות
ובעות?" הבטתי בו בחשש.
הוא הסתובב במקום ממצמץ בעיניו בפראות מביט סביבו בעצבנות.
לפתע שלח מבט למעלה.
"איפה השמיים"? שאל בבהלה נוראית.
"שמיים?" לא הבנתי, "מה זה שמיים אבא?".
"אין כאן כלום! אין שומדבר!!! מה זה? איפה אנחנו?" הוא צעק
בקול חרד ומבוהל, האימה מתפשטת על פניו.

רגע אחרי זה חושך כיסה אותנו ומאז לא ראיתי אותו יותר...
אני מתגעגעת לאבא.