זו עייפות כרונית, אני אומר לכם. ישן 14 שעות לא רצופות ביום,
שינה מלאה סיוטים, וקם עייף מת. אני קם עם ראש בלון, רוחות
נושבות בו. סיגריה נובלס סטרייט רק להכניס מנה הגונה של
ניקוטין לראש, אולי משהו יירגע. ואז שותה קפה, מביט דרך חלון.
יש שם משהו, כמו פצצות לראש. הירח לא זורח, עכשיו אין הרבה מה
לבקש. הולכים על המים כולם. גם אני. בחוץ מחכים לי האוטובוסים
לקחת אותי לאן שארצה. מפה עד רומא או עד לב הגיהינום. לא נשאר
הרבה. האגזוזים שם מעלים עשן לבן, משכר. אפשר בקלות להתמסטל.
ואני ככה יושב מול החלון עם הקפה ואין לי כוח לצאת מהבית, אני
עייף. ואז אני אומר לעצמי אולי אשן עוד קצת, וזה אכן מה שקורה.
צריך למלא ארבע-עשרה שעות, כן או לא? לכן אני שם את הראש על
הכרית, חושב בטח לא ארדם, שם מוסיקה ולאט מתמוטט לשינה. שם
בחלום באים אליי כל הסיוטים לעשות לי טוב על הלב כמו סרט אימה
שאני משתתף בו. ככה זה. עוד יום אחד עובר, ואני מוצא את עצמי
מחריד את הבית בנחירותיי. אין הרבה מה לעשות עד שמעירים אותך,
אומרים לך סיימת את מכסת הארבע-עשרה, זמן להתעורר. ככה זה עד
השינה הבאה, בתוך העייפות הכרונית, עם ראש הבלון.