פעם, התרחקתי ממך כי הסתגרת מפני. היית איתי - צחקנו, דיברנו -
מי שהיה עובר ברחוב, ורואה אותנו מחובקים עם מבט מאוהב בעיניים
יכל לחשוב שאנחנו באמת נהנים, שאנחנו באמת אוהבים ושאנחנו באמת
מכירים. גם אני באותה התקופה, האמנתי כך. שאנחנו אוהבים זה את
זו, שאנחנו נהנים, ושקיימת בינינו מין תשוקה ייחודית לנו.
כמה תמימה הייתי כשאמרתי שאני אוהבת אותך בגלל מי שאתה, אבל זה
לא היית אתה כלל, נדמה שכל הזמן הזה שהיינו יחד, לא היית איתי
באמת. היית ולא היית, היית מנשק ולוחש מילים יפות ולמחרת היית
מתרחק מסתגר בפינה ופוחד מן האור, מתעטף בחשכה.
לפעמים, נתתי לך את החופש הזה של שבוע התבודדות וניתוק, כי
בטחתי שתחזור אליי ושוב התשוקה שבינינו תחזור. ולפעמים באתי,
כי לא יכולתי עם ההסגר הזה, שפיתחת בפני. ואני עמדתי על רצוני
שתדבר עמי ותסביר במה טעינו, אבל אתה תמיד צעקת ולא פעם גם באת
להרים יד. אז אני הייתי בורחת הרחק ממך, ואני הייתי מסתגרת
בפנייך, אבל תמיד חזרת, התקשרת, אמרת את כל המילים היפות,
וההתנצלות שעובדת על הרגש עד הסוף וחזרנו. אבל אחרי כל חפירה
שכזו, שקרתה לנו בקשר (כאילו הראתה אותותיה באמרתה שהסוף קרב
ושהחפירה תגדל, וכך גם הפצע, ומצמודים ואוהבים נהיה מרוחקים
ושונאים), אבל אנחנו התעלמנו מהכתובת שעל הקיר, האמנו שהכל
יסתדר.
הייתי איתך, אבל לא הייתי, פחדתי ממך ואהבתי אותך. רציתי
שתתגלה, שתסביר לי את נבכי נפשך, אך אתה בהתעלמות כמעט מנוכרת
הלכת וכעסת על כך ש 'חיטטתי' בלבבך. דאגתי לך כשהסתגרת, אתה
יחד עם אמצעי הבריחה שלך, כעסתי עלייך שלא התראת מראש על המכה
- ופתאום ברגע של אהבה קמת והלכת, הותרת אותי לבד, מאחוריך.
נתתי לך להכיר אותי, את כולי, ואני כמהתי להכיר אותך, את כולך,
אך לא נתת לי. ושוב נפלנו לאותה חפירה ישנה... ואני ברחתי ואתה
חזרת והתנצלת. הדבר הזה, שאולי ניתן לקרוא לו קשר, נמשך עד
שמיצינו אותו עד הסוף. שנה ככה. יום כן, יום לא. בריחות
והתנצלויות.
שנה ככה. אבל כשהסוף הגיע, הסיוט שחלמתי עליו בתחילת הקשר
שלנו, היה בגללך. בלי התראה החפירה הנפשית הייחודית, שהיא רק
שלך, גדלה ואתה נפלת לתוכה.
ואני מצאתי רק מכתב.
הקשר שמיצה עצמו נגמר, ורק במכתב ידעתי למה.
(נכתב בעיקר על אמוציות של "מה היה אילו" שנרקמו לבניית
סיפור)
-2004- |
