ראי אותך, מה יפות עינייך, מה רך הוא מרקמו של שיערך. אמרי לי
נא בתי, ספרי לי, מדוע הינם לך התגלמותו של הכיעור? כלום אין
זה מגוחך? הרי כבר שנים עוברים אומרים שאת, ילדתי, את היפה
באדם, למה את רואה דווקא את השלילי בקהל המוקסם?

ראי אותם, מה בוכות עיניהם, כמה איום שיערם. הביני נא, אימי,
מדוע גופי מרהיב מגופם? איך אוכל להתפעל מעצמי כשבעצם לא לכל
איש יש ולו את היופי הרך והקטן ביותר?

שמעי אותך, מה נעים צבעו של קולך, כמה שהוא מהדהד באוזניים.
אמרי לי נא, בתי, ספרי לי, האם את אינך מבינה את יופייך? האם
אוזנייך חסומות לצלילים הנהדרים שיוצאים מגרונך?

נסי לשמוע, נסי לדעת שלהם אין קול, אין צלילים. איך אוכל אני
להתפעל מקולי ככה כשהעולם מלא אילמים?

כבדי אותך, מה רחב ליבך, כה עצובות הן שתי עינייך. אמרי לי נא
בתי, ספרי לי, למה יראת הכבוד שלך יש לכל אדם בעולם לא כוללת
אותך? מה את יודעת שלשאר נסתר? מה כל כך רע בך שהוא חוסר מן
השאר?

הנסתר אינו שלי, ועיני רק משקפות את העולם, לבי רחב, אך אינו
מספיק, אינו מספיק לכולם. אז כיצד אוכל להתגאות בי? כאשר אני
אינני עושה בי כלום בכדי לעזור לאחר?

דעי אותך, את עבר משפחתך, את השם לך נתנו. אמרי לי נא בתי,
ספרי לי, עברו אינו טוב בשבילך? האם התחלה מוצאת חן יותר
מהמשך? או שמא רק את ההמשך הזה אינך מוכנה לשאת?

משפחתי יפה, גדולה וטובה היא אך אני לא יכולה ממנה ליהנות, כי
אימי הביני לא לכל איש יש שם.

אני איני רואה עצמי יפה, כי הם יפים בסבלם ממני. וכך גם שתיקתם
יפה משירתי. הכבוד שלי יבוא בעוד יום יומיים, כשארגיש שהוא
מגיע לי. ובקשר לעבר, אין דבר רע בשם או במורשת, אבל אני אני
וזהו, אין לי צורך בו, בשם. ובסך הכל אני כזאת, כי לא לכל איש
יש שם.