אני הולכת על שפת אגם. אני לגמרי לבד. הכול סביבי חשוך
ומטושטש. אפשר לראות רק את הערפל עצמו. לפתע, אני מבחינה
במישהו בתוך המים. ראיתי שהוא טובע. הוא לא צעק לעזרה, אבל
איכשהו הבחנתי שהוא בצרות. "אני מוכרחה להציל אותו" חשבתי
לעצמי. עוד לפני שהספקתי להבין את מה שקורה, כבר הייתי במים.
צללתי, וניסיתי לראות משהו בתוך החושך. מתחת למים, אי אפשר היה
לראות דבר, אבל איכשהו הצלחתי להבחין בכתם שחור על תחתית האגם.
"זה בטח הוא - אותו האחד שראיתי אותו טובע" חשבתי לעצמי.
הושטתי את ידי וניסיתי בכל כוחי להגיע אליו. לפתע, הוא אחז בה.
נבהלתי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שתיכף
נגמר לי האוויר, אך הוא לא מוכן היה להרפות. ניסיתי להשתחרר
שוב ושוב, אך לשווא. רציתי לצרוח, אך לא יכולתי. הסתכלתי עליו.
רציתי לפחות לראות מיהו אותו בנאדם. למה הוא עושה לי את זה?
רציתי להציל אותו, ובתמורה הוא רוצה שאמות? לא הצלחתי לראות את
פניו. הכול היה מעורפל ולא ברור.

התעוררתי כשכולי רועדת ומתנשפת. זה היה רק חלום. עדיין היה
חשוך, אך כבר לא יכולתי להירדם. זכרתי את החלום בבירור ובמוחי
שיחזרתי אותו פעם אחר פעם. רציתי לדעת מי היה אותו האחד בחלום,
אותו האחד שניסה להטביע אותי. הלוואי והייתי רואה את פניו
ויודעת מיהו. כן, זה היה רק חלום בלהות, אבל הרגשתי כאילו הכול
היה אמיתי.
בלילה למחרת, אותו החלום חזר אליי בפעם שנייה. הכול היה בדיוק
כמו בפעם הקודמת, אבל הפעם יכולתי לראות קצת יותר בבירור.
הפעם, ראיתי את פניו, אך עדיין היה מטושטש מדי. ניסיתי להסתכל
עליו יותר מקרוב, אבל אז התעוררתי. מי הוא? מדוע רודף אותי
בחלומות? למה הוא כל כך אכזרי כלפיי?
ביום למחרת, הייתי שקועה במחשבות על אותו החלום. ניסיתי לפענח
אותו. "זה בטח לא מקרי" חשבתי לעצמי. לא יתכן שאותו החלום חוזר
אליי פעמיים. האם זוהי אזהרה? האם היי פעם פגעתי במישהו וכעת
הוא נוקם בי בחלומותיי?
כשהגיע הערב, פחדתי ללכת לישון. פחדתי שהחלום יחזור בפעם
השלישית. השתדלתי להישאר ערה, אך בסופו של דבר נכנעתי ונרדמתי.
ושוב... אני הולכת על שפת האגם, ושוב מופיע אותו הבנאדם שטבע.
ושוב אני צוללת למים הקפואים ו... החלום נקטע באמצע. התעוררתי
הפעם בגלל רעש שבא מבחוץ. היו אלה נביחות של כלב.
התקרבתי לחלון חדרי, וכמעט צרחתי מרוב בהלה. ראיתי בחצר הבית
כלב שחור, ענקי ומאיים. הכלב היישיר אליי את מבטו ונבח. עיניו
היו צהובות והן זהרו בחושך. "איך הוא הגיע לפה?" חשבתי.
התרחקתי מהחלון, וחזרתי למיטה. תוך זמן קצר שכחתי מהכלב,
והתחלתי שוב לשחזר את החלום. מצד אחד רציתי לדעת מיהו אותו
האחד שהופיע בחלומי, אבל מצד שני פחדתי. פחדתי מהאמת. פחדתי
שאגלה שאותו האדם מהחלום הוא בעצם קרוב משפחה שלי, ידיד, או
סתם מישהו שאני מכירה. לא רציתי שכך זה יהיה. כשאני שקועה
במחשבותיי, נזכרתי שהוא היה לבוש בשחור. צבע שחור מסמל רוע, אז
כנראה החלום הוא אזהרה ממשהו רע שעלול לקרות לי. נזכרתי גם
בעצמי, ובאיך שהייתי לבושה בתוך החלום. הייתה עליי שמלה לבנה
שהתנופפה ברוח. צבע לבן מסמל טוהר, תמימות...זהו! עכשיו הייתי
בטוחה לגמריי שהחלום הוא בעצם אזהרה. אבל ממה? ממה בדיוק הוא
מנסה להזהיר אותי? הייתי חייבת למצוא הסבר. הגעתי למסקנה
מוזרה. המסקנה שלי הייתה שעד שלא אזהה את הדמות מהחלום, היא
תמשיך לרדוף אותי. צמרמורת עברה בגופי. לא רציתי... פשוט לא
רציתי יותר לדעת מיהו.

במשך כל היום ניסיתי לשכוח מהחלום ולהעסיק את מחשבותיי בדברים
אחרים. קיוויתי שאם לא אחשוב על החלום, הוא לא יחזור יותר
ויעלם לגמריי ממחשבותיי. לצערי, כששוב נרדמתי, החלום חזר.
הפעם, הוא היה עוד יותר מפחיד ומצמרר מאשר בפעמים הקודמות.
הפעם, אותו הכלב השחור שראיתי בחצר, הופיע גם הוא בחלומי. רק
הפעם, הוא לא נבח כלל. הוא רק הלך אחריי לאורך שפת האגם.
ציפיתי שיתקוף אותי, אך הוא פנה לכיוון אחר ונעלם בתוך הערפל.
ואז, שוב ראיתי את אותו הטובע. שוב ניסיתי בכל כוחותיי להציל
אותו, ושוב הוא אחז בי בחוזקה. לפתע, הכול התבהר. כבר לא היה
מטושטש. הערפל התפוגג.התחלתי להיאבק ביד שאחזה בי, אך הייתי
חלשה מדי.
נשאר לעשות רק דבר אחד. להסתכל בפניו. רק כך אוכל לדעת מיהו.
לאט לאט הפניתי את ראשי ואז... ראיתי את תווי פניו בבירור
מוחלט. ראיתי את עיניו בוהות בפניי ואת מבטו האכזרי והקפוא.
זיהיתי אותו...
זה היית אתה! למה עשית לי את זה, כפוי טובה שכמותך?!