האיפוק היה מרגש.
היא הסתכלה עלי בעיניה השחורות מבלי שאף טיפת דם אחת לא נשרה
ממנה. פניה נשארו באותה ההבעה למשך כל הזמן שנעצתי בה את עיני
הסיכה שלי. ישיבתה היתה כפותה למקומה, טיפות של קור זלגו אט-אט
מתוך גופה. המלים שלא יצאו מפיה תיארו אותי בצורה כל-כך מושלמת
שכבר הייתי חייבת לציית לרצונה ולטשטש את תווי פני. מבטה האילם
המשיך לקרוע את בשרי מבפנים, אפילו כשעצמתי את עיני. אפילו
כשהדבר היחיד שנותר היה הסכין שנתתי בידה, מגואלת בדם שעיניה
לא דמעו. הרגשתי אותה אוכלת את בשרי, לאט לאט, כי אין מהרה
בעולמה השקט. תחילה את ריאותי, אחר כך סנטרי, אפי, עיני, וכל
איבר אחר שיכלה לחשוב עליו. היא לא אכלה את לבי, והשאירה את
עיני לדאוב. הרגשתי את אצבעותיה מטפסות על בשרי החשוף, כמעין
סאדיזם פרטי, שאני בלבד שואבת הנאה ממנו, הכאב מילא את גופי
וחשבתיו לאהבה. בפקחי את עיני היא עצרה. הסתכלה לרגע בעיני,
כמו לא מבינה, ודמי זלג מידיה, אדום והרגשתי את עצמי גם בו,
הרגשתי את כאבו. אדום וקפוא הרגשתיו, מבריק כשם שאבן התכשיט
שעל צווארה נצץ באדום בוהק. פני המטושטשות החלו להתמקד חזרה אל
תוך השחור שממנו ראיתי עצמי משתקפת, ובבואתי הפתיעה, באמרה:
"הנה אני".  בהתחילה להנאתני, הבזיקו אישוניה מבט קצר לעברי,
דמותי לא נמצאה בם; ולאט אחזה בידי והובילתני אל פניה. בנגעי
בשפתיה לא פחדתי, גם לא בהרגישי את הדם על אצבעי. בתווי פניה
לא ניכרו  סימני הרצון, ורצוני נטש אותם גם כן, כאותו אדם
שרוצה לדעת כדי לא לדעת. שיערה הטלטל על אזניה, שחור וסמיך,
תאים מתים בעלי הרצון לחיות. האהב היה חד ודק, כקול דממה דקה
באזני האנוש, שפתיה צורבות על בשרי. וגופי המרוטש עודנו חי,
כעצמות יבשות שנתלו לכביסה. "אינני עוד את" אמרה לי, ודממה על
בשרי הפצוע, "אינני". כך התננו אהבים, גוזרות מבטינו ובשרנו.
כואהבות.