יואב יצא מהשער ופלט אנחת רווחה קלה. "עוד יום נגמר", חשב
לעצמו, "יום משעמם וחסר טעם". הוא שם לב שאנחת הרווחה היתה
בעצם אנחת עצב.
הוא עבר ליד מכונית סובארו לבנה שניכר עליה שלא נהגו בה הרבה
זמן. אכן, לא היתה זו פעם ראשונה שיואב עבר ליד המכונית הזו
והיא עצמה נשארה כמו ביום בו ראה אותה לראשונה, רק קצת יותר
מלוכלכת. הוא עצר ונעץ את עיניו במכונית בעיניים מכווצות.
מבטו היה נעול על סטיקר שהודבק על פגוש המכונית. הסטיקר היה
דהוי והאותיות שהיו כתובות עליו מטושטשות למדי, אך בשביל יואב
הוא בלט יותר מכל דבר אחר שניצב בנוף האורבני שעמד לנגד עיניו.
"חייך, היום הוא היום הראשון של שארית חייך", קרא יואב את
המשפט מהסטיקר בקול רם. הוא ידע שהוא ודאי נראה כמו אידיוט
באותו רגע ושזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, אבל זה ממש
לא הזיז לו.
הוא כל כך שנא את המשפט הזה. בכל פעם שהיה עובר מולו הוא היה
מתמלא בתחושת מועקה וזעם, ברצון אדיר לכלות אותו מעל פני האדמה
יחד עם כל דבר אחר.
כשנתיים וחצי לפני כן, באחת מהפעמים הראשונות בהן יואב ראה את
הסטיקר, הוא נמלא בזעם אדיר, עד כדי כך שלא יכל להתאפק יותר.
הוא צרח, רץ אל עבר המכונית ובעט בפגוש בכל כוחו. נשמע מעין
רעש קריעה קל, מעין "קראק" מוזר כזה, והדבר הבא שיואב זכר
מאותו מקרה הוא שלפתע הוא הרגיש כאב חד ברגלו עולה ומתפשט בכל
גופו. הוא נפל על הרצפה והחל לצרוח מכאבים, מתפתל על הרצפה
בחוסר אונים.
בסופו של דבר יואב נלקח לבית חולים, אך לאורך כל הדרך הוא כל
הזמן חשב רק על אותו סטיקר מעצבן, עליו היה כתוב באותיות
כחולות כהות על רקע לבן - "חייך, היום הוא היום הראשון של
שארית חייך". גם בחודשים שלאחר מכן, בהם הסתובב עם גבס, הוא כל
הזמן חשב על הסטיקר הארור, עליו היה כתוב בכתב דפוס מכובד כזה
- כמו כל הסטיקרים של "שלום חבר" בתקופת רצח רבין - "חייך,
היום הוא היום הראשון של שארית חייך", כאילו היה זה המשפט הכי
גאוני שמישהו אי פעם חשב עליו.
...אבל באותו יום ליואב לא היה גבס. המקרה הזה אירע כמה שנים
קודם לאותו יום בו יואב יצא משער בית ספרו והרהר לעצמו על
משמעות היום הדבילי אותו העביר בחטיבת הביניים שלו ברובו.
"חייך, היום הוא היום הראשון של שארית חייך", חשב לעצמו,
"ממש בא לי לחייך ולעבור עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שהחיים
המזדיינים האלה יגמרו, כוס אמק".
יואב המשיך להסתכל מספר שניות בזעם ותסכול לכיוון הסטיקר, אך
לאחר זמן מה המשיך ללכת. הוא חש את השמש קופחת על מצחו, שולח
מדי פעם יד למחות מפניו זעה, התיק הכבד שנשא על גבו לא הקל על
התחושה המסריחה שהוא חש באותו רגע. פחית מעוקמת זרוקה שראה
מולו על המדרכה פיתתה אותו לבעוט בה, אך הוא פשוט עבר לצידה,
מתעלם, בולע את רוקו. הוא זכר מה קרה בפעם שעברה שבעט במשהו.
לפתע משב רוח קריר עבר על פניו של יואב, נותן לו מעין הפוגה
קלה של נועם למספר שניות. "הביתה", לחש לעצמו בפתאומיות,
"אני צריך להגיע הביתה, זה הכל, ברגע שאני אגיע הביתה, הכל
יהיה בסדר".
לא היה לו מושג מה יעשה כאשר יגיע לביתו. הוא שיער שהוא פשוט
יסתגר בחדרו וישמע מוסיקה. ההורים שלו בטח יצעקו זה על זה,
כרגיל, ימלאו את הבית באווירה של פחד וכעס. בשלב מסויים רעש
הצעקות יהפוך לרעש ניפוץ זכוכיות וצרחות כאב, עד שבסופו של דבר
תשמע טריקת דלת, ואחריה יבבות בכי חלושות.
הוא בוודאי ישב בחדרו, יביט באיזו נקודה חסרת משמעות בקיר,
יאזין לצעקות הוריו מתערבבות עם צלילי המוסיקה השקטה שתצא
ממערכת הסטריאו שלו ויתפלל לעצמו שזה ייגמר, בלי לשים לב לדמעה
הזעירה שתזלוג לה במורד לחיו.
יואב העדיף לחזור לביתו מאשר להשאר בחטיבת הביניים "שמואל
הנגיד" בה למד. הוא שיער לעצמו שאין לו מקום אחר ללכת אליו,
למרות שרצה מקום כזה. הוא רצה מישהו שיוכל להקשיב לו - הוא רצה
הרבה דברים, אבל לא כולם משיגים את מה שהם רוצים. "ככה זה
בחיים", חשב.
הוא התקדם לאיטו על המדרכה, נעלי ה-"ריבוק" שלו משפשפות את
הבטון, והחל לזמזם איזה שיר אחד של "פינק פלויד", אשר לא זכר
את שמו.
"היי! ילד!", קרא לפתע קול צרוד מאחורי יואב. יואב הצטמרר קלות
כאשר שמע את הקול. הוא שיער לעצמו שכל קול היה מעצבן אותו
באותו רגע, אחרי הכל, הוא רק רצה להגיע לביתו בלי שאף אחד
יפריע לו ללכת, אבל הקול הזה. הוא לא יכל לסבול את הקול הזה
- לא באף מצב, ובטח שלא באותו רגע.
יואב הסתובב באיטיות לכיוון מקור הקול ולא הופתע לגלות מולו
אדם זקן עם שפם חום-אפרפר ופיאות לחיים שעירות באותו הצבע.
האיש חבש כובע על ראשו, כמו זה שחובשים כל הציירים הצרפתיים,
רק אפור, דהוי ומקומט. הוא לבש חולצת פסים מוזרה ומעליה ז'קט
חום שניכר עליו שעבר הרבה שנים, אך סביר להניח שגם בלי פריטי
הלבוש הללו האיש עדיין היה נראה תמהוני ביותר, עדיין, יואב לא
הופתע לראות מולו את "איש החידות המפגרות".
אכן כן, "איש החידות המפגרות" - הוא ולא אחר. יואב לא יכל
לשכוח את הפעם הראשונה שראה אותו, למרות שהוא ניסה לא פעם - לא
בגלל שהיה זה מאורע כה חשוב לציון, אלא בגלל שזה היה ניסיון
משונה שלא קורה כל יום.
מיותר לציין ש"איש החידות המפגרות" הוא לא שמו האמיתי של אותו
אדם מוזר שהיה אורב לתלמידים ליד חטיבת הביניים "שמואל הנגיד",
אך כך קרא לו יואב, לפחות.

בפעם הראשונה שיואב נתקל ב"איש החידות המפגרות", הוא היה בכיתה
ז'. הוא היה עוד עם גבס מ"תקרית הסטיקר" באותם ימים, ולכן לקח
לו זמן ארוך יותר להגיע לביתו מאשר בדרך כלל. הוא דידה באיטיות
במעלה הרחוב, כאשר האיש המוזר לפתע ניגלה מול פניו, מקפיץ אותו
במקומו בפחד היסטרי. מאז יואב כבר למד להתרגל להופעותיו
המסתוריות של האיש.
-"ילד!", האיש קרא, חוסם את דרכו של יואב, "כשאתה לא צריך
אותו, אתה לוקח אותו. כשאתה כן צריך אותו, אתה זורק אותו - מה
זה?".
יואב הסתכל על האיש המוזר במבט מבולבל תוך ניסיון להבין מה
האיש רוצה ממנו.
-"מה?...", יואב פלט, מזועזע.
-"כשאתה לא צריך אותו, אתה לוקח אותו. כשאתה כן צריך אותו, אתה
זורק אותו - מה זה?", חזר האיש על שאלתו, מבטא רומני חזק נוטף
מגרונו, גורם ל"לוקח" שלו להישמע כמו "לוגייאהח" במקרה הטוב.
-"אההה...", גמגם יואב וניצל את הזמן לחזור לעשתונותיו,
"אמממ... לא יודע".
-"עוגן!", קרא האיש בניצחון, "כשאתה לא צריך אותו, אתה לוקח
אותו. כשאתה כן צריך אותו, אתה זורק אותו! זה עוגן!". הוא
חייך, חושף שיניים עקומות בגוונים שונים.
-"אמממ... טוב...", אמר יואב בניסיון נואש להתחמק מהאיש המוזר.
הוא החל ללכת באיטיות בהמשך הרחוב, מקווה שהאיש יבין את הרמז -
דבר שמן הסתם לא קרה.
-"רגע, ילד! חכה רגע!", קרא האיש. ה-"רגע" נשמע בקולו יותר כמו
"רייגאה". קולו הצרוד מעוות את המילה לחלוטין. יואב עצר
במקומו. הוא הבין שזה לא ייגמר כל כך בקלות. הוא הפנה את ראשו
בחזרה אל האיש, וכפי שציפה, ראה אותו מחייך את אותו חיוך מכוער
שחייך קודם לכן - אותו חיוך ניצחון.
-"כשאתה קורא לו, הוא נעלם, כשאין אף אחד, הוא מגיע - מה זה?",
שאל האיש את חידתו השנייה, מותיר את יואב מבולבל ונבוך בשנית.
-"אלוהים", עברה מחשבה בתת המודע של יואב, אך זו נעלמה בהרף
עין. הוא אימץ את מוחו לחשוב על תשובה מתאימה, ולבסוף נכנע.
-"אין לי מושג", ענה בסופו של דבר, מיואש.
-"ד-מ-מ-ה!", ענה האיש, גאה בנצחונו השני, מדגיש כל אות ואות
במילה, מחייך עוד פעם את חיוכו המעוות.
יואב התבונן באיש המוזר, מחכה למעין אישור ממנו שיתן לו ללכת
משם. הוא החליט לוותר על לנסות לברוח ממנו, כי היתה לו תחושה
שזה לא ממש יעזור לו. האיש עצמו, לעומת זאת, פשוט המשיך לעמוד
מולו ולחייך בגאווה.
לפתע הוא הוציא שעון מוזהב מכיסו. השעון היה מחובר בקצהו למעין
שרשרת זהב ארוכה, משווה לו מראה של תליון קסמים משונה. יואב
בחן את האיש בעודו מוציא את השעון, מוקסם, כאילו אותו איש שעמד
מולו לא היה אלא קוסם שהוציא שפן מכובעו.
-"רואה אתה את השעון, ילד? רואה?", אמר האיש, מנופף בשעון מול
יואב, אחוז תזזית, "קח את היד שלך קדימה". יואב כבר הבין שהוא
הולך לעמוד מול אתגר יותר קשה משתי החידות הקודמות שהציב לו
האיש והסתכל עליו בחרדה. הוא הושיט את ידו קדימה בחשש, מפחד
מהגרוע מכל.
האיש לקח את שעונו והניח אותו בידו המושטת של יואב. היה לשעון
מגע חם ומוזר של מתכת שבילתה זמן רב בשמש. מגע חם, אך לא נעים,
של דבר זר שעבר דרך ידיים רבות.
-"עכשיו תשמע", הסביר האיש, "אתה משאיר את היד שלך פתוח, כן?
כשאני אומר 'תפוס', אתה סוגר יד חזק-חזק. מבין?". מתחת לשפמו
של האיש הצליח יואב לקלוט חיוך זדוני מבצבץ. הוא כבר הבין
שהאיש זומם משהו.
יואב הנהן קלות בראשו, עדיין שואל את עצמו למה הוא לא הלך משם
וזהו כשעוד יכל, למה הוא נאלץ לעמוד שם באותו רגע כמו אידיוט
עם יד מושטת קדימה אשר עליה מונח שעון מוזר, מחכה שאיזה איש
משוגע יגיד לו "תפוס". הוא בחן את האיש שהחזיר לו מבט נוקב,
ומיד אחרי כן הסיט את מבטו חזרה אל השעון. הוא חש את ליבו הולם
בחוזקה, בעוד רגליו...
-"תפוס!!!" , נשמעה צווחה מפחידה מפיו של האיש המוזר. באותו
רגע בו אמר את זה, הוא זינק בתנועה חתולית וחטף את השעון מידו
של יואב. כל זה אירע בפחות משנייה אחת לפני שיואב אפילו הספיק
להגיד "מיונז". יואב לא אמר "מיונז". הוא בקושי הצליח להוציא
אוויר מפיו אחרי המקרה הזה, וכל מה ששמע היה את המשפט: "מה לכל
ה..." מסתנן מבין שיניו בפתאומיות.
-"עוד הפעם?", שאל האיש, מוכן להעניק ליואב תבוסה מחודשת.
-"כן!", קרא יואב, משוכנע בכך שבפעם הבאה הוא יצליח להתגבר על
האיש המשונה.  הוא לא הבין מה קרה לו: רק כמה דקות לפני כן הוא
היה כה להוט לברוח מהאיש המשונה כמה שיותר מהר, ופתאום נשאר שם
מרצונו החופשי?
יואב ידע שהוא עושה טעות. הוא ניסה לברוח מהאיש המטורלל, אך
רגליו סירבו לנוע ממקומן, מתנגדות לו. הוא התבונן באיש והושיט
את כף ידו הימנית לעברו, מחכה שישים את השעון בידו.
האיש המוזר שיחק עם השעון בעצלתיים והתבונן בנער המוקסם שעמד
מולו. לפתע עצר והניח אותו בידו של יואב.
-"מוכן?", שאל האיש ופלט צחקוק משונה.
יואב הזיע בכל גופו וזה גרם לו להרגיש תחושה לא נוחה ברגלו
המגובסת, שהחלה לגרד לו. הוא נשך את שפתיו והתעלם. הוא התעלם
מהרצון העז לגרד את רגלו, ממזג האוויר החם, מאיש החידות
המפגרות ומהעולם. כל מודעותו היתה נעוצה בשעון ששכב לו דומם על
כף ידו. הוא נדרך כמו אצן אולימפי שמחכה להזנקתו.
אי שם, בפינה נידחת במוחו של יואב, נדדה לה מחשבה זעירה וניסתה
לשכנע את חברותיה שהן לא יותר ממחשבות של אדם שמתנהג בטמטום
יתר ושעליהן לגרום לו להפסיק, אבל המחשבות האחרות היו מרוכזות
מדי בלצפות בריכוז רב במתרחש ולאחר שהמחשבה הטורדנית עצבנה
אותם מספיק, הם אטמו את פיה עם נייר דבק וזרקו אותה למרתף.
יואב עצמו לא היה מודע לכל הבלגן שהתרחש במוחו באותו רגע. הוא
ליקק את שפתיו שהספיקו כבר להיסדק מהחום הרב ואמר שלוש מילים
בלבד: "כן, אני מוכן".
איש החידות המפגרות הביט בילד שעמד מולו וחיוכו הזדוני התרחב.
הוא עמד לו בנינוחות, גירד את אשכיו למספר שניות והרים את
ידיו, מכין אותן לתפוס את השעון.
אך איש החידות המפגרות ידע שהוא לא צריך להתכונן כל כך הרבה.
הוא ידע שהוא ינצח. הוא תמיד ניצח. איש לא ידע מהיכן האיש
הגיע ולאן מועדות פניו, אך כל אדם אשר עמד בדרכו נאלץ לעבור את
מבחן השעון, ולא היה אדם אחד שניצח אותו. היה זה כאילו
הגיהינום פלט אותו יום אחד אל כדור הארץ במטרה שימצא אנשים
וישפיל אותם בחידותיו. כאילו הוא לא אכל, לא שתה ולא ישן ולא
לרגע אחד, אלא חיפש אנשים כדי להראות להם שהוא, אותו איש זקן
ומכוער, נעלה מהם. הוא ולא אחר - איש החידות המפגרות.
ליבו של יואב הלם במהירות שיא - אם היה מבוגר יותר בחמישים
שנה, סביר להניח שהוא היה חוטף שבץ, אך הוא כלל לא חשב על כך
באותו רגע. הוא סקר את האיש הזקן שעמד מולו, מוכן לאגרף את ידו
בכל שניה, לא נותן לכל דבר אחר להסב את תשומת ליבו. הוא היה
מודע לכך שאיש החידות המפגרות עלול יגיד בכל רגע...
-"תפוס!!!" - נשמעה זעקה איומה. יואב אגרף את כף ידו בכוח
רב, נועץ את ציפורניו בעורו הרך, אך זה לא הפריע לו. הוא נעץ
מבט מנצח באיש החידות המפגרות, רק כדי לגלות שהשעון נמצא
בידו.
-"לא מהר מספיק, ילד", אמר האיש וחייך את חיוכו המרושע, "רוצה
לנסות עוד פעם?".
הם אף פעם לא ניסו עוד פעם. חוץ מכמה ילדים עקשניים שלא הבינו
שאין להם סיכוי בפעם השניה והיו צריכים עוד ניסיון אחד כדי
להבין את זה, כולם פרשו אחרי פעמיים. יואב לא היה שונה מכולם,
ועד מהרה החל התרחק מהמקום, לא אומר מילה אחת נוספת לאיש
החידות המפגרות.
האיש עצמו נשאר במקומו. חיוכו לא מש מפניו בעוד מבטו עקב אחרי
יואב שדידה לו במורד הרחוב עד שנעלם.
עוד קורבן לאיש החידות המפגרות.

והנה, שוב, בפעם המי יודע כמה, יואב עמד מול האיש המשונה. הוא
התבונן בו במבט ה"אה, זה אתה עוד פעם" שלו ופלט אנחה מרה. הוא
רצה להגיד משהו כמו "יאללה, בוא נגמור עם זה כבר" אבל הוא חשש
לפגוע בכבודו של האיש.
בסך הכל, איש החידות המפגרות כבר הפך למעין שיגרה בחייו של
יואב - אמנם לא שיגרה כה נעימה, אך עדיין, שיגרה. יואב כבר שמע
כל כך הרבה חידות משונות מהאיש (לא פעם הוא תהה מאיפה האיש
יודע כל כך הרבה חידות) ונאלץ לנסות לתפוס את השעון פעמים כה
רבות, עד שזה הפך למעין נוהל קבוע אצלו. כבר לא עניין אותו
למנוע מהאיש לקחת את השעון ולפתור את החידות המטופשות שלו, כל
מה שהוא רצה זה לגמור עם זה כבר.
-"מה הולך בבוקר על ארבע רגליים, בצהרים על שתי רגליים ובערב
על שלוש?", אמר האיש באיטיות, כאילו היתה זו הפעם הראשונה שראה
את יואב. הוא דיבר אל יואב תוך הסברת הסיטואציה בעזרת ידיו,
מנסה לטפטף לו את השאלה למוחו, שיחשוב עליה טוב-טוב. מבטאו
הרומני נתן לדיבורו נימה גרוטסקית למדי שהגעילה את יואב כל פעם
מחדש.
יואב רטן לעצמו. לא היה לו כוח לשטויות האלה. הוא היה מוכן
לסבול את האיש הארור הזה בכל יום חוץ מאותו יום, בו הוא הרגיש
כל כך חרא. אבל זה תמיד ככה, מין חוק מרפי כזה. דווקא כשבן אדם
הכי רוצה להשאר לבדו, מגיע הבן אדם שהוא הכי שונא.
"המממ...", החלה מחשבה לנקר במוחו, "בבוקר הולך על ארבע
רגליים, בצהרים על שתיים...", יואב ניער את ראשו באגרסיביות.
הוא לא רצה אפילו לנסות לפתור את החידה הזו. כל כך הרבה פעמים
האיש המוזר הכשיל אותו בחידותיו והוא כבר הבין שאין טעם להתאמץ
נגדו. כל פעם האיש היה מביס אותו ומותיר אותו עם תחושה מגעילה
כזו בלב, כאילו הוא לא שווה כלום. כמובן שהתחושה הזו היתה
מתפוגגת לאחר מספר שעות, אבל יואב לא סבל אותה. לא היה שווה לו
להתאמץ לחשוב על פתרון לחידה רק כדי שאיש החידות המפגרות יביא
לו תשובה כל כך מטומטמת שהוא לא יבין איך הוא לא חשב עליה
מההתחלה.
אך המחשבה חזרה. כמו זבוב טורדני, המחשבה המשיכה לנבור במעמקי
ראשו של יואב, מתעלמת מזה שהיא לא רצויה.
"המממ... לבן אדם יש שני רגליים. מאה אחוז. מה הולך על ארבע
רגליים?... אמממ... תינוק! זהו! עם הברכיים והכל. אם ככה,
השלישי זה זקן שהולך עם מקל - זהו! ויום זה בעצם החיים!
הא!".
יואב לא האמין. הוא הגיע לתשובה בכוחות עצמו. הוא חיכה לרגע
הזה זמן כה רב.
איש החידות המפגרות הסתכל על הילד שעמד מולו במבט חשדני בעוד
הבעת פניו של הילד הפכה מרצינית ועמוקה, לחיוך אחד גדול.
-"בן אדם", הילד פתח את פיו בסופו של דבר, "בבוקר תינוק,
בצהרים מבוגר ובערב זקן".
האיש חייך חיוך מופתע. "לא רע", הוא פלט. לא פעם קרה שאחד
מזאטוטים הכיר את אחת החידות, אבל זה בסדר, עכשיו הוא כבר יראה
לו.
"עכשיו, שים לב, ילדון", אמר ולקח נשימה עמוקה, "הוא נמצא
בשמיים, אבל לא באוויר", הוא עצר. נתן ליואב לעכל את הנתונים
והמשיך, "הוא נמצא בישראל אבל לא בעולם", שוב, הוא נתן מעין
פאוזה דרמטית לדבריו וחזר לדבר, "הוא נמצא בשירותים אבל לא
בבית", העצירות המרגיזות החלו לעלות על עצביו של הילד, אך אותו
זה לא ממש עניין, כי הוא הגיע לחלק האחרון של החידה, "הוא נמצא
במחשבות אבל לא בדמיון. מה זה?".
יואב נשאר עומד במקומו עם פה פעור. הוא ניסה לקרוא למחשבה
החכמה ההיא שהטרידה אותו בחידה הקודמת, אך כל מה שהצליח להוציא
ממוחו זה את הביטוי "אוי ווי זמיר". הוא הבין שהוא חייב
להצליח לפתור את החידה הזו, אחרי הכל, הוא הצליח לפתור את
החידה הראשונה - סוף סוף ניתן לו סיכוי להביס את איש החידות
המפגרות. הוא ידע שאסור לא לוותר על הסיכוי הזה.
"או קיי", יואב התרכז, "הוא נמצא בשירותים אבל לא בבית...
במחשבות אבל לא בדמיון... לכל הרוחות, מה זה יכול להיות?!".
לא היה לו מושג מאיזה כיוון להתחיל להתעסק עם החידה הזו, הוא
הרגיש כמו בן אדם חסר ידיים שנתנו לו קובייה הונגרית, אך
עדיין, הוא לא ויתר.
"הוא נמצא בישראל, אבל לא בעולם... בשמיים אבל לא באוויר...
אאאארג, אני לא מאמין!!!", יואב חש עגמת נפש עצומה. הוא הסתכל
קדימה וראה את האיש הזקן מחייך אליו, כאילו צופה את וויתורו.
"שיט", יואב סינן בקול, בלי לשים לב לכך אפילו.
לפתע, חיוכו של איש החידות המפגרות התפוגג. הוא הסתכל על יואב
בהלם, ולבסוף, בקול חנוק, פצה מפיו משפט אחד: "אתה צודק".
-"הא?...", מלמל יואב בבלבול.
-"אתה צודק. התשובה היא 'שין', האות באלף-בית. אני לא מאמין.
אתה בן אדם ראשון שמצליח לענות על השאלה הזאת", הכריז האיש
בהשתאות.
יואב ניסה לעכל באיטיות את מה שקרה סביבו. בהדרגה חיוך אווילי
התפשט על פניו כאשר הוא הבין שלאיש החידות המפגרות אין שמיעה
טובה במיוחד. הוא אמר "שיט" והאיש שמע "שין". "אופס", יואב
חשב לעצמו וגיחך.
הוא הרהר לרגע על החידה והבין שהיא באמת מתוחכמת - יש "שין"
במילה "ישראל" אבל לא במילה "עולם", וכך הלאה. אין סיכוי שהוא
היה מגיע לזה בעצמו, הוא ידע.
הוא הסתכל על איש החידות המפגרות שמאותו רגע כבר לא ניסה
להשפיל אותו, אלא להגן על כבודו עצמו. האיש הוציא את השעון
מכיסו באיטיות והפנה את מבטו אל הילד שעמד מולו. הוא כבר עמד
לפתוח את פיו כאשר ראה שידו של הילד כבר מושטת קדימה.
"אתה כבר מכיר חוקים, מה?", אמר האיש בטון מאוכזב, "נו טוב,
בכל מקרה, כשאני אומר 'תפוס'...", יואב הרים את ידו השניה
להבהיר לאיש שהוא יודע מה לעשות. האיש הנהן בעצב והניח את
השעון על כף ידו הפרושה של יואב.
יואב עצם את עיניו. הוא הבין שעליו לנצח באתגר הזה ויהי מה.
הוא נשם עמוק וניתק את עצמו מהעולם, מפליג במוחו למציאות משלו,
מציאות בה הוא עמד במרכז אצטדיון עצום ומולו עמד השעון, רק
שמשום מה היו לו ידיים ורגליים והוא נראה אנושי בצורה מעוותת.
הם עמדו זה מול זה וחיכו לקריאת הזינוק. ל"תפוס".
יואב לא נע ולא זע. הוא נראה כמעין פסל אנושי. הוא לא נתן לשום
דבר להסב את תשובת לבו בעודו מחכה לאותה מילה נכספת. הוא עמד
במקומו, סופר את השניות, לא נושם, לא חושב, פשוט מחכה בסבלנות
לשנייה בה איש החידות במוזרות יחליט "לתקוף".
-"תפוס!!!", באה הקריאה בפתאומיות, כאילו משום מקום. יואב
ידע שכמה שינסה לצפות לקריאה הזאת, היא תבוא ברגע הכי פחות
צפוי. הוא אגרף את ידו ונשימתו נעתקה. הוא לא האמין למה שידו
חשה. כל החידות הארורות שהוא ענה עליהן, כל המאמץ והריכוז שהיה
עליו להשקיע -
הוא פקח את עיניו והתבונן על איש החידות המוזרות שעמד מולו,
שתי ידיו ריקות.
"אנ... אני...", האיש גמגם, "זה... פעם ראשונה.... ש...", הוא
כמעט קרס במקומו. כל פניו היו אדומות. הוא חש מעין חוסר אונים
שהוא לא ידע כיצד להתמודד אתו. לפתע הוא זעק: "איך עשית את
זה?!".
יואב חייך ופרש את ידו שוב פעם, על כף ידו היה מונח דומם אותו
שעון זהב נכסף.
הוא התבונן באיש החידות המפגרות שלפתע לא נראה לו יותר
מפנסיונר אומלל, אשמאי זקן, קשיש חסר ישע.
לפתע הוא חש רחמים כלפיו. הוא הבין שהוא ניפץ את חלום חייו של
האיש, בעולמו של הזקן הוא היה מלך החידות, מלך אתגר השעון -
בוא ניצח את כולם והראה להם את כוחו הבלתי מנוצח, וכעת בא ילד
והביס אותו. לקח ממנו את כל אשר היה לו.
יואב הרגיש כאילו במקום לעזור לזקנה לעבור את הכביש, הוא דרס
אותה עם סמי טריילר.
אך למרות הכל, הוא הסתכל על האיש הזקן שהתייפח בשקט מולו
בגאווה ואמר לו משפט אחד: "חייך, היום הוא היום הראשון של
שארית חייך".
הוא אמר לו את המשפט הזה, והלך, מותיר את איש החידות המפגרות
המהולל לבדו...
ובשארית דרכו הביתה, יואב חייך, וכשחייך, כל גופו עקצץ במעין
צמרמורת נעימה כזו, במיוחד רגלו.