כשהשחר עלה, הוא חזר הביתה, אחרי כל הזמן הזה. המיטה שלו הייתה
מבולגנת כהרגלה. הסדין הלבן היה מוכתם בנוזל "מהלילה שעבר",
שהיה לפני כמה חודשים טובים. כשהסתכל עליו, חייך. רק אחרי כמה
דקות של ישיבה ממושכת ללא תכלית הריח נגע באפיו, והוא הרגיש
שהחדר מסתחרר. הוא פתח את המקרר שמא יוצא הריח מחלב מקולקל,
אבל לא. ניכנס לשירותים, לבדוק אם האסלה עלתה על גדותיה, או
הביוב מוצף שוב, ולא.
כשניכנס לחדר הסלון, וטייל אל מאחורי הספה, ראה משהו שרצה
לשכוח באותה המהירות. זה היה נורא. מסוג הדברים שאפילו לילדים
שלך אתה לא אומר, אולי, רק אולי לפסיכולוג שיבוא, כמעט בוודאות
אחרי המחזה הזה.
משתדל מאוד לא להקיא, הוא פתח את הדלת ורץ החוצה, כבן אדם שראה
את המוות בעיניים. הוא היה לבן ומזיע זיעה קרה.
גברת רוזן, שלא ראתה אותו כבר חמישה חודשים בערך, צעקה משמחה
ששב הביתה. רק לאחר שעבר על פניה בלי לשים לב, הבינה שמשהו לא
בסדר. היות והייתה בת 62, היא לא רצה אחריו.

הוא המשיך לרוץ. ניסה כמה שיכול וכל כך חזק, לא לחשוב על המחזה
הזה. כשהבין סוף-סוף, לאן הוא רץ כבר היה 11 בבוקר.
הוא פנה ימינה, ואז שמאלה לרחוב הראשי.
בבניין העשירי מהפינה, הייתה דלת, ואחריה מדרגות. הוא עלה כדי
לפגוש את החבר הכי טוב שלו.
בקומה השנייה היו שלוש דלתות. השנייה הייתה המיועדת להיפתח.
הוא דפק בדלת כמי שרוצה להרוג את הדיירים הנמצאים בפנים.
קול ישנוני נשמע מהחדר הסמוך לדלת
"מי זה?!" הקול שאל.
"אני, תפתח מהר!"